1800550 obox
סיפורים
סטארט אפ - סיפור בהמשכים
פרק ב
יעל פסעה באיטיות לעבר המדרגות הרחבות, מסדרת את הז'קט.
ליבה הלם בחוזקה.
"די" לחשה לעצמה, "תרגיעי! את לא יכולה להופיע לראיון עבודה מזיעה, מגמגמת וסמוקה."
והיא הוסיפה לעלות במעלה המדרגות, נושמת נשימות עמוקות.
לאחר מספר רגעים היא מצאה את עצמה מול שלט זכוכית רחב: "אינקום- מערכות תקשורת".
לחשה חלקיק של פרק תהילים מבולבל, ופתחה את הדלת.
"שלום" חייכה אליה מזכירה דקת גזרה. "במה אני יכולה לעזור לך?".
"אה, אני יעל. הגעתי לראיון עבודה".
"אוקי, רק שנייה. אני אתקשר למנהל"
המזכירה הרימה את הטלפון, והקישה מספר כלשהו. "אריה, יעל הגיעה לראיון".
"מעולה תכניסי אותה". ענה לה הקול מעבר לקו.
בשלב זה יעל שכחה את עצמה לגמרי. היא הרגישה כרובוט שנשלט על ידי שלט בלתי נראה. המזכירה הצביעה על הדלת השמאלית. "תיכנסי לשם. בהצלחה".
"תודה" לחשה בקושי.
***
ראיון העבודה תאם את ציפיותיה והכנותיה לקראתו.
כמה שאלות על מקום הלימודים.
עוד כמה שאלות על מוטיבציה בעבודה.
מבחן התאמה פסיכוטכני.
מבחן קצר בלוגיקה, ומבחן תכנות ארוך ומייגע.
"לא היה קל" היא לחשה לעצמה במורד המדרגות הרחבות.
"לא היה קל".
***
יעל פסעה חזרה לביתה רגלית, מנסה לעכל את מראה המשרד המפואר ואת מראה הבוס שאולי עתיד להיות הבוס שלה.
"טוב" חשבה לעצמה. "אם אני לא מתקבלת אז בסדר, גם ככה אבא לא התלהב ממקום העבודה הזה יותר מידי".
יעל נזכרה בדבריו של אביה. "זה לא כל כך מתאים שבחורה רווקה תעבוד במקום חילוני. אני מאוד חושש מכך. חקרתי קצת על הסטארט אפ הזה. יש שם מעט עובדים, ורובם גברים צעירים. אני חושש מאוד מכך. <אל תאמין בעצמך עד יום מותך>'" הזהיר אותה אביה. " 'אין אפוטרופוס לעריות' " הפחיד אותה שוב ושוב.
יעל החליטה להתעלם מאזהרותיו של אביה. הייתה נואשת מידי מכדי להבין למה הוא מתכון ועל אלו סכנות הוא מדבר. חשה בודדה מידי. החברות היו כבר בעולם משלהן, כל אחת הייתה עסוקה. ויעל נותרה מחוסרת חברה, עבודה, ונוסף על הכול מחוסרת חתן.
לא שיעל לא התייעצה עם אנשים לגבי חברת הסטארט אפ. וודאי שהתייעצה..
עם השכנה שרי בת ה27 שעובדת כבר שנה באינטל.
שרי טענה ש"זה בכלל לא גרוע, יש לך אישיות חזקה ואת במיליון אחוז תסתדרי."
'נראה מה יהיה' לחשה לעצמה, מתחרטת ולא מתחרטת על הצעד שעשתה.
יעל המשיכה לפסוע ברגל. הדרך הייתה אמורה לקחת לה כשעה. בדרך עברה ליד חנות לממכר מזון מהיר כשר למהדרין, מתלבטת אם לרכוש לעצה מנת שווארמה עסיסית. מחוץ לחנות התאספו מספר בחורי ישבות שניצלו את הפסקת הצהרים להשלמת ארוחת הצהרים שלהם.
"אולי אחד מהם הוא שלי?" חלף הרהור ציני במוחה. ואז הרהור החלטי הרגיע אותה "לא, שלך לא מבזבז זמן במקומות כאלה, שלך הוא רציני באמת. לא אוכל שווארמה בהפסקת צהריים רחמנא לצלן..".
הקול המשיך להטריד את שלוותה: "את הרי הולכת למצוא עבודה, כדי לפרנס משפחה, להקים בית של תורה". במוחה הצטיירה תמונה שתארה המחנכת ויסוצקי בשיעור על משמעות בית של תורה. אברך משי יושב ליד שולחן עץ פשוט. סביבו פזורים ספרים רבים, חלקם בלויים. והוא שקוע בלימוד, מפיו מזדמזמת מנגינה שקטה ורכה, מנגינה שנכנסת לחדרי הנפש. היא נמצאת במטבח מכינה עוגת שמרים טעימה והריח אופף את הבית. אהה. בית של תורה...
המשיכה לפסוע במעלה הרחוב, רוקמת לעצמה את בית חלומותיה. לפתע נזכרה בשלל דברי החולין שמחכים לה. הנגן שמחכה לה בבית עם שלל השירים שצביקה אחיה הוריד במיוחד בשבילה מהאימיול. בסרט שמחכה לה בין הספרים בחדר לקצת זמן לבד. בספר החדש של ג'ון גרישם שעדין לא נפתח, בנעליים שעדין מחכות לה בזארה. בפורום "חרדיות מאז ולתמיד" שאותו היא מנהלת ביד רמה. בארוחה שקבעו היא ועוד כמה חברות לקיים מחר בקפה רימון.
'מה יהיה על כל הדברים המהנים שאת עושה עכשיו?' לחש לה קול דואג.
'על מה תדברי איתו כל הזמן? תספרי לו שאת קצת פוזלת החוצה לפעמים?'
'תישארי חנוקה. כן את בסוף תחנקי, הוא יחנוק אותך, תסבלי יהיו לך אלפי ילדים' הקול איים להטביע אותה.
"עזוב" היא לחשה לקול, "אני עדיין לא מתכננת להתחתן אז תירגע. עדין לא יצאתי לחיים".
ירדה את גרם המדרגות המובילות אל ביתה כשהיא מותירה את המחשבות מאחוריה. "שיישארו שם. אין לי כוח לסדר ת'ראש עכשיו. המחשבות האלה חושבות שחור לבן. די נמאס.."
***
הפלאפון צילצל והצליח להעיר אותה משנתה במהירות. ידה גיששה בלחץ אופייני לעבר המכשיר מזמזם – רוטט, כשהיא ספק מלחשת במהירות שיא 'מודה אני'.
"שלום" היא אמרה בקול צרוד ורדום למחצה. "שלום, מדברת ליאת מאינקום. התקבלת לעבודה פה. מתאים לך לבוא מחר כדי לקבל הנחיות והסברים?".
היא הנהנה בראשה. שוכחת לרגע שלא רואים את ההנהון בצד השני של הקו.
"מתאים לך?" שאלה ליאת שוב.
"כן". הצליחה סוף סוף לענות.
"תבואי בתשע, בדיוק."
יעל הסירה במהירות את קורי השינה האחרונים שהיו דבוקים אליה, ושטפה את פניה. מביטה במראה מייחלת להיעלמותם של הנמשים הרוקדים על האף, אבל לצערה היו שם כולם. כמו היו כתם עקשן שנדבק במפה ומסרב להיעלם.
נטלה ידיים חת שתיים שלוש, וחייגה לאחיה צביקה כדי לבשר לו את הבשורה הטובה. לחלוק איתו את ההרגשה הנעימה שהחלה להתפשט בכל חלקי גופה. מרץ בלתי נדלה הופיע מאי שם, והמריץ את גופה בשפע של אדרנלין. יעל מלמלה תפילת שחרית קצרה והחליטה לצאת למסע קניות קצר בקניון הסמוך לביתה לבדה.
***
שוב עלתה את המדרגות הרחבות, הפעם בזריזות.
"איזה כייף, עבודה..." חשבה.
פתחה את דלת הזכוכית של המשרד.
"שלום ליאת".
"בוקר טוב יעל, הגעת בזמן. אני אקרא ליונתן, הוא אמור להסביר לך קצת ולהכניס אותך לעניינים במהירות. הוא יעבוד אתך גם בהמשך."
ליאת הייתה קצרה בדבריה ולא הסיטה את מבטה מהניירת הרבה שהייתה פזורה על הדסק שלה.
הקישה מספר כלשהו ואמרה קצרות:
"הי יונתן, יעל הגיעה. בוא".
"הוא חמוד" לחשה ליאת, "תסתדרי אתו מצוין".
יעל חייכה חיוך מבולבל וחשבה: "בן 50 חמוד?".
לא היה לה זמן רב לשקוע בבלבול כי לפניה הופיע בחור צעיר וגבוה בעל פנים נאות ומשורטטות.
"הי" אמר בפשטות. "נעים מאוד, אני יונתן".
והושיט את ידו.
יעל בהתה בו.
"יונתן" גערה בו ליאת , "הודעתי לך לפני כן שהיא דתייה. אתה קולט רק מספרים??? ".
"יו, שכחתי, סליחה" התנצל יונתן בלי להתבלבל.
יעל חייכה והסמיקה.
"לא טוב" הוא צחק, " על ההתחלה אני מפשל".
"לא זה בסדר, זה קורה לאנשים הכי טובים".
"אז בחיים לא תלחצי לי את היד?".
"לא" אמרה יעל בקצרה, ובנימה החלטית.
"טוב, יאללה לעבודה, נזוז לחדר שלנו.". 'שלנו'. צרמה קצת המילה ליעל. הם נפנו למסדרון, וצעדו עד לסופו. ויונתן הורה על החדר הימני האחרון במסדרון.
"ברוכה הבאה לממלכה הפרטית שלי, שמעכשיו תהיה גם שלך!" הכריז בפאתוס משעשע.
יעל סקרה את החדר. חדר גדול ממדים עם חלון צבוע. החדר היה רחב וכולו צבוע בצבע שמנת. שתי עמדות מחשב זו מול זו, ומעל כל עמדת מחשב גופי תאורה מתכתיים.
"יפה כאן" מלמלה לעצמה.
איפשהו בתת מודע המוח שלה התחיל לשחזר הלכות יחוד שלמדה בי"ב עם המורה לינדר, תוך כדי שיונתן החל להסביר סידרה של הסברים טכניים. לאחר שעה ארוכה של הסברים החליט יונתן שמגיע להם או ליתר דיוק לו הפסקה קצרה.
שלח ידו ושלף שתי פחיות "פאנטה" מהמיני בר הקטן שהיה בצד החדר והציע ליעל אחת.
"שתי, זה כשר" הושיט ליעל פחית באבירות.
הוא גלגל את הפחית בידיו מחפש סמל כשרות כל שהוא, ומשמצא הראה אותו ליעל בחיוך מנצח.
"תודה" לחשה יעל בביישנות, וברכה בשקט, כשיונתן עוקב אחר תנועותיה. הם סיימו לשתות את המשקה המרענן ויונתן שב להרצות. יעל המשיכה לבהות בחלל החדר בבלבול. "מה יהיה? אצטרך לשבת איתו כל יום שמונה שעות! הוא נראה קצת קרצייה ...".יעל הבטיחה לעצמה להתייעץ עם שרי שכנתה למודת הניסיון ועם צביקה אחיה המבין מה עושים עם אחד כזה.
"יעלי, את איתי?" קרע יונתן את חוט מחשבותיה.
"יעליייייייי?" נשפה לעצמה ברוגזה "מה הוא חושב לעצמו??".
"את אשת מחשבים אמיתית. רק אנשי מחשבים יכולים לטייס ככה" צחקק יונתן בניסיון לא מוצלח להפיג את המתח הסמוי.