1800550
סיפורים
אורות תעתועים - סיפור בהמשכים
פרק ד'
בתלמוד תורה אליו הלכתי כילד הוקדש מרביתו של יום ללימודי קדש, "לימודי חול" ניתנו במשורה כשעה יומית שהייתה אמורה להספיק לכמה מקצועות נבחרים כגון מתמטיקה דקדוק גיאוגרפיה וטבע היסטוריה, ברור מאליו שהיסטוריה נלמדה באופן בסיסי ביותר, ומכיון שבישיבה קטנה כבר לא למדו שום "לימודי חול", רמת הידיעות של בחור ממוצע שאפה לאפס, לו הייתי שואל אחד מחברי בחנוכה מאיזו מדינה הגיח אנטיוכוס, הוא היה עונה לי בתמהון יון כמובן הוא הרי היה מלכם של יוונים לא כן? מלחמות הדיאדוכים או הלניזם היו שפה זרה עבורו, הספריה באלכסנדריה המלחמות הפוניות ולהבדיל עידן האורות המהפיכה הצרפתית היו מושגים שנתקל בהם פה ושם וצלצלו במוחו כמשהו מעומעם הקשור להיסטוריה. אבל בדיקה יותר פרטנית ונסיון לבחון על שמות כסנטור קאטו או בנג'מין ג'פרסון, הייתה מעלה רק משיכת כתפים ותהייה על מוזריות השואל.
אבל אותי החיידק ההיסטורי הדביק משחר ילדותי, המחשבה על דורות קדומים כישפה את דמיוני, יחד עם הרודוטוס הרעתי ליוונים, והחזקתי אצבעות לשמפוליון לבל יתעלף קודם שיפענח את כתב החרטומים. נשמתי עם חניבעל את אויר הפסגות של ההרי האלפים, והאזנתי בדומיה לאברהם לינקולן בגטיסבורג. כדרכם של ילדים צעדתי בנתיבו של הסטנדאפיסט יחיאל ספרא שאמר הצניעות היא נר לרגליי לכן אני דורך עליה, לא הייתי רברבן אבל בהחלט שמחתי להתהדר בידיעותיי. בתחילה נהנו המורים והמלמדים מהילד שיודע לחשב במדויק כמה שנים אחרי חורבן בית המקדש עלה הרמב"ן לארץ ישראל. אבל ילדים מטבעם לא רוחשים חסד רב לחנונים, והם אינם בררנים אלא מבהירים את עמדתם במהלומה מדוייקת.
גם במקרה שלי הם טיווחו היטב. ישבנו בשיעור חשבון שהפך לשיעור באקטואליה, נשיא מצרים אנוואר סאדאת נרצח יום קודם בעודו סוקר מפגן צבאי. המורה הציב מולנו את הדילמה הבאה, איך ייצרב סאדאת בזכרון הישראלי, כנשיא ערבי שחתם על הסכמי שלום שהמונים קידמו את פניו בהתלהבות בבואו לישראל, או כמנהיג ערבי שגרם למותם של אלפי חיילים ישראלים במלחמה וגרם לשבר לאומי. הוא ריתק אותנו בהרצאת דבריו, וסיים בשאלה ריטורית האם העם הישראלי ירצה לראות בו דמות היסטורית מכובדת. מספר ילדים הצביעו ואני ביניהם, ואז שמעתי את אריה המוכתר הלא רשמי של הכיתה לסנן מפיו בקול רם דיו שישמע עד שולחן המורה, מה שברור שהיינו שמחים מאוד אם דוד ליפשיץ היה כבר דמות היסטורית בכיתתנו. צחוק כללי שטף את החדר בשמחה לאיד, ואני חשתי בחוורון הפושט בפני. רציתי לענות לשוני כבדה בפי, הרגשתי כטובע מול גלי העליצות הכיתתית.
אינני זוכר פרטים נוספים מאותו שיעור, במעומעם נדמה לי ששמעתי את המורה מעיר בתקיפות לאריה. אבל את הלקח הפנמתי. בכל מה שקשור להיסטוריה למדתי לשתוק, לא הוצאתי הגה מפי כשהמורים איתגרו את הכיתה בחידון היסטורי. והחרשתי גם כשהמלמדים פנו אלי מפורשות ודרבנו אותי להשיב, גמגמתי משהו שאיני זוכר במדויק. בלמתי את פי, אבל בפנים נפער פצע מאותו עלבון פומבי. פצע שהתגלד במשך הזמן, אבל הקרומים מסביבו נשארו רגישים חרדים מחץ מורעל נוסף שיחדור בדייקנות בנתיב שסלל קודמו. מצאתי לעצמי תירוצים למכביר, אבל בויכוחים ושיחות בכל נושא שחרג מד' אמותיה של הישיבה סירבתי לקחת חבל.
צעדתי ברחוב עם יוסי, הלכנו ושתקנו, יותר נכון הוא הלך ואני הידסתי בעקבותיו. ניכר היה בו שהוא מכיר את הרחובות, הוא פנה אל תחנת האוטובוס.
- אתה גר בבני ברק?, שברתי את השתיקה.
- נכון
- ומנין ההתמצאות ברחובות ירושלים?
- אינני מתחבא במיטה בשעותיי הפנויות, וגם לא בוהה על ציפורים.
- החלטת להעמיד במבחן את סף סבלנותי? התחלתי להתרגז. לאיפה אתה רוצה ללכת?
- לתחרות הוא ענה לי קצרות.
- איזה תחרות? התמיהה האפילה במקצת על רוגזי
- אה, הוא ענה לי שאננות, תחרות ההיסטוריונים השתקנים מול הקדושים המעונים
גם לו הייתי רואה פיל לבוש שמלת כלה, לא הייתי פוער את פי כמו אחרי התשובה המוחצת.
זה כבר היה די והותר ליום אחד, פניתי להסתובב לחזור לישיבה. ויוסי שניחן באינטינקטים חדים, הבין שקצת מתח את החבל, הוא הניח עלי את ידו ברכות, ואמר בשקט באמת לא תרצה קצת לדבר.
על מה? עניתי פגוע
נדבר על היסטוריה הוא השיב, אולי גם על היסטוריה כללית, ובעיקר על ההיסטוריה שלי וגם שלך, דוד.
- לא ראיתי את הווקמן, עניתי ליוסי
בלילה הקודם הוא האזין לתוכניתה של שוש עטרי ברשת ג'. הקליט נעימות מובחרות, וזימרר לו מנסה ללמוד את המילים הלועזיות. לא עזרו התחנונים שיניח לנו קצת מקונצרט הסולו שהוא כפה עלינו. מניסיוני כבר ידעתי שהרבה אין מה לעשות, צריכים לחכות שהמוזה תעבור, ויוסי הטוב יחזור ויופיע. אבל לאחרונה ההתפרצויות גברו, והתמשכו על פרקי זמן רבים יותר.
אבל עכשיו הוא עמד מולי, מושך בשמיכתי די מספיק הוא זעק כמטורף, תפסיק לשפוך על המיטה תאי מח אפורים, קום ומיד או שאני זורק מהחלון את כל אוצר הספרים שלך.
ידעתי שהוא יגשים את איומו. וקמתי בזריזות.