1800550
סיפורים
נקודה שבירה - סיפור בהמשכים
פרק ד'
...הזמן עצר מלכת, בעצם הוא לא עצר. יש לו גם את הכח לשאוב אותנו אחורה. ילדה קטנה נאהבת,
מיוחדת, גאוות אם ואב...טהורה תמימה לא מודעת לכוחות שבה. גם האדם הגדול שבגדולים מכופף קומה אליה. כל כך קטנה, לא מודעת למה היא גורמת לאחרים ולעצמה.
לפתע התחושה של האהבה מכה בה. האהבה מתהדקת וחונקת..האהבה פורצת גבולות...היא רק ילדה קטנה האם היא מבינה? האם היא מבחינה? היא כבר לא אדון לעצמה. משהו שולט בה, מישהו שאמור להגן עליה כמו שהוא הצליח להגן על כולם. היא עוצמת עיניים. נותנת לזמן לחלוף...
לא נותנת לעצמה להשבר... נאטמת, שותקת למילים המחלחלות לתוכה.. רק אני ואת, את הסוד שלי ואני שלך...פנ
יה כבולות בתוך הסבך. אבריה רפויים. רק שייגמר כבר היא אומרת לעצמה...
ואז מגיעה ההקלה, תיכף היא
תהיה שוב לבדה... חיוך, ושוב חיבוק, הפעם לא חונק...העידוד מגיע בכמויות
אדירות...את הכי מקסימה בעולם. את הכי טובה...מגיעה לך הפתעה מיוחדת...
ילדה קטנה...מחזיקה בידה בובה יקרה, בדרך אל ביתה היא מאריכה את דרכה... מביטה אל
פני הבובה...מקנאה לחייה...
נושקת למצחה...חובקת אותה
חזק... ומשליכה אותה למכולת הענק שבשכונה...." ליאת, ליאת, ליאת! הם פה!!!" ליאת
מביטה מהחלון. הרכב עצר ממש מתחת לבניין.
דלת נפתחת, רגל, ועוד רגל, ומקל. הגוף התמיר שליאת זכרה יצא מהרכב שחוח קומה.
גופו רופס כמה רזה הוא מהפעם
האחרונה. בקושי הוא הולך. הוא לא הולך הוא מדדה!. ידיו קמוטות, פניו שונות, זקנו
הלבין... האם זה הגבר שכולם עליו מדברים? זה האדם שלחם בעוז? זה האדם שהציל חיים?
כמה שהזמן אכזר. לא מרפה לא בעבר ולא בהווה. ובעתיד? מי יודע מה יהיה?
הוא בן למעלה ב 70 אשתו צעירה ממנו ב20 שנה. יש לו מזל שיש מי שתטפל בו.
היא יורדת לאט במדרגות כאילו מעכבת את הזמן. היא שומעת את הוריה הנרגשים מתחבקים מתרגשים. היא רואה אותו. הוא עוד לא רואה אותה, "או הנה ליאת" אומרת אימה. הוא הסתובב חצי פניה, הוא לא יכול להפנות אליה כבר זקן. לי
את פנתה אליו אך שמרה על מרחק
בטוח.
"שלום דוד יצחק" אמרה ליאת בלחש "ליאתי" הוא אומר " כמה שנים לא ראיתיך, התקרבי
בבקשה שאוכל לראות עד כמה גדלת" ליאת התקרבה בהיסוס, היא ראתה את פניו שזקנו את
סימני הזמן שחרטו את שלהם היא ראתה את הזקן הלבן שעיטר את חצי פניו, הזקן שפעם דודה
היה מתפאר בו.
עכשיו נראה כל כך עלוב. בכדי
להמנע מהחיבוק היא הושיטה את ידה.
דוד יצחק עקב אחרי היד המושטת, הביט אל תוך עיניה ושלח יד גרומה. ליאת לחצה את ידו
ולא יכלה שלא להבחין שהפעם היא זאת שלוחצת, היא זאת שמהדקת, ידו רפויה. היא זאת
החזקה.
ודוקא אז..דוקא כשידה על
העליונה היא מתחילה להרגיש את חומתה נסדקת...נשאבת בזמן ..הנה היא גילתה את נקודת
השבירה.....