1800550
סיפורים
סיפור בהמשכים - מנה חמה
פרק כז - סוף'
-אדון אלי התכופף לרצפה והרים את המכתב שנדמה כהזמנת חתונה...
---- אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, תדבק לשוני לחיכי---
-הננו שמחים להזמינכם לכלולות ילדינו היקרים:
-הבה"ח מאיר נ"י עב"ג הכלה הבתולה המהוללה רחל תחי'
החתונה תיערך ביום ג'........
באולמי הדודאים בכניסה לבני ברק...
-שיהיה להם במזל טוב, וכמעט זרק את הדף......
אולם הדודאים המה אדם, כל מכרי מאיר חלי ומשפחותיהם המסועפות הגיע כדי לכבד
את המעמד.
התזמורת ניגנה את שיר החופה העתיק.. מאיר וחלי הלכו בתווך על השטיח הלבן
והצחור, שובל שושבינים ושושבינות הסתרך אחריהם שחיוכים מעטרים את פניהם.
מאיר עמד נרגש וקפוא על מקומו, החופה היוותה לו אות העברת שלב בחיים,
"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", קרא מאיר מן הכתוב. מבטיהם
הצטלבו אהבה ללא גבולות נשקפה מעיניהם. בידיים מזיעות ורוטטות מאיר ענד את הטבעת על
אצבעה
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי"...
הכוס התנפצה לרסיסים, והד קריאות המזל טוב לזוג החדש גדש את האולם.
שייקה עמד ממולם וחייך, שכח לרגע שמדובר בחתונת אחיו הגדול של חברו.
אלן נכנס לאולם עם חברו ד' מהשב"כ וישב בבר שממוקם בפתח האולם, המחזה שניגלה
לעיניו הרנין את לבו, השמחה האמיתית שהייתה נסוכה על פניהם של האנשים. האחווה ששררה
שם הוכיחה לו דבר אחד. שדתיים זה לא מה שהוא שחשב. זה ליכוד חברתי שבתוכו חבוי כוח
עצום.
חלי ומאיר צעדו יד ביד מהחופה לאולם, המשגיח הרב יונה ובנו רפול פיזזו סביבם
בכל עוז.
התזמורת נגנה במלוא מרצה, והאורחים לא חדלו מלהפסיק לברך את הזוג החדש..
-יוסי הבחין באמו שקוראת לו בידה, שייקה שעמד סמוך אליו הצטרף עמו והלכו
לפתח עזרת הנשים...
-אמו של שייקה התייפחה חרישית... שייקה ניגש אליה ושאלה לסיבת בכייה...
-"זוכר את דביר??" שאלה שעיניה תקועות בחצי תמונה הקרועה היחידה שנשארה לה.
-"כן אמא, אבל מה נזכרת בו עכשיו?? אנחנו בחתונה... תתעודדי, גם לי זה קשה
אמא, נחפש אותו ונמצא אותו".. ניסה לנחם אותה בדבריו.
-"שייקה, אתה רואה את הגבר שיושב בבר הסמוך אלינו??" שאלה. הססה. אך לבה לא
עמד בנטל.
-"כן, זה ד' מהשב"כ, אני מכיר אותו.." השיב שמבטו לא גורע מד',
-"מה אמרת??" עצרה אותו. העמידה אותו. "ד'?? ד' זה לא מזכיר לך את השם דביר?
ואינך מבחין בדמיון שבין תווי פניו, לתווי פני אבא?"
-שייקה עצר. הפסיק לחשוב. רק בהה ובהה. ושוב בהה. סבר פניו של אביו צף
בדמיונו, מבטו החודר. האמיתי. הזכיר את ד'.
-יוסי רץ לשולחן בו ישב וקרא לאלירן, לשאול אותו אם יש בידו מה לעשות.
-אלירן עמד בצד, הקשיב לכל מה שנאמר, פניה הדומעות של אמא של שייקה הסבירו
לו שזה סיפור ארוך טווח.
-הוא יישר את צווארונו, והתקדם לדודו, אלן, שהוזמן גם לאירוע.
-ד' השקיף בכוס הוודקה הצלולה שהוגשה לו וגמע, לגימה אחר לגימה. מבטיהם של
האנשים שננעצו בו לא הפריעו לו.
-אלירן סיפר להם את מה ששמע מפיה של אמא של שייקה.
-ד'
שעד כה ישב בנוחיות זע בכיסאו בחוסר יכולת לפתור את השאלה שהטרידה אותו כל חייו.
תמיד ידע שאינו בן למשפת האצולה אשר אצלה התגורר וחי.
-"שריד אחד נותר ממשפחתי". אמר ד' תוך שהוא פותח את ארנקו. התמונה שמאז
ומעולם הייתה שמורה בזיכרונו כתמונה חתוכה ומשוסעת הייתה האות והסמל היחידי שהוכיחו
לו חד משמעית שאינו שייך ל "משפחתו". תוך שהוא שולף באיטיות את התמונה מארנקו.
-אלירן שראה את החלק השני של התמונה ידע כעת בבירור שזה דביר. ובקש. התחנן.
"תביא לי את התמונה לשלוש דקות".
-"מה פתאום, אין סיכוי". קבע. חרץ.
-"אוקיי". אלירן דיבר תוך שהוא מנקה את חליפתו מפירורי הלחמנייה שאכל. "גש
עמי, ואל תתנגד".
-"לאן". תמה. לא היה מתחביביו שמישהו מכתיב לו.
-"אתה רואה את האשה והבחור שעומדים ממולך?" והחווה באצבעו על מקום עמידתם של
שייקה ואמו. "לשם תבוא איתי".
-ד' ראה משהו מיוחד בפניה של אותה אשה, היא הייתה מוכרת לו. הוא ידע שראה
אותה זמן קצר קודם. הוא מיקד מבטו בתמונה וצווחה נמלטה מפיו.
-ד' התקדם בכבדות ומאמץ לכיוון האשה. גרר את רגליו.
-האשה שאלה ראשונה... "מה שמך??"
-"דביר, זה שמי" ענה. 'בעצם מה אני אומר את שמי' הרהר.
-היא שלפה את התמונה שפניה מלאות כמיהה. געגוע אינסופי.
-דביר הוציא את תמונתו... הפאזל הושלם.
@
יוסי, אלן, שייקה, אלירן, רפול, אלעד, ודביר ישבו סביב השולחן והשמחה בתוך
שמחה העליצה אותם.
-דביר שאל את הקבוצה אם מישהו מהם מכיר אישית את אדון אלי..
-יוסי הנהן בראשו. כמאשר את דבריו. ואמר "אכן, אני מכירו אישית זמן רב".
-דביר שאלו, "ידעת שהוא בעל מפעל גדול של מנות חמות?" בתקווה שאולי יוסי
יאמר כן וחשדו יתבסס.
-יוסי הניד ראשו. שבת צחוקו עדיין לא נמחקה מפניו. ואמר להם, לכל יושבי
השולחן.
-"זה התחיל ממנה חמה, שנגלתה ע"י מנה חמה, וטופלה במנה חמה".
----@ס-ו-ף@----
.