1800550
סיפורים
סיפור בהמשכים - מנה חמה
פרק כו'
-מאיר נכנס בחרדת קודש לבית המדרש עטור בתפיליו, חליפתו המרושלת לא התיישבה עליו
טוב היא הייתה הדוקה לגופו הצנום, אשמורות עיניו נעצמו כל פעם מחדש והתחרט על זה
שיצא מהישיבה בלילה הקר.
-התפילה התנהלה כבשגרה.
-מאיר חלץ את תפיליו והחל בסדר קיפולם... ממולו עבר הראש ישיבה והביט בו במבט מלא
הערכה, חכך בדעתו ופנה אליו... "מאירק'ה, תסור לחדרי בהזדמנות הראשונה שתזדמן לידך"
מאיר התיק עיניו מרקמת המשי של תיק התפילין וראה את דמותו הנמוכה והעגלגלה של הראש
ישיבה מולו, הוא יישר את צווארונו ובטרם הצליח להשחיל מילה הראש ישיבה כבר התקדם
לחדרו.
-'מה זה "הזדמנות ראשונה", מאיפה אני אמור לדעת?" הרהר. חשב ולא מצא דרך אפשרית
אחרת מזו שייגש אליו בתום חליצת התפילין,
-מאיר קפץ במדרגות הישיבה שתיים שתיים ודפק בדלת חדרו של הראש ישיבה, הוא לא חשש
להגיע אליו... הרבנים חיבבוהו עד למאוד והראש ישיבה נהג לכנותו תמיד 'הדובדבן
שבקפצת' מאיר לא הבין מעולם מה פשר השם הזה אך לראש ישיבה פתרונים..
-הדלת נפתחה באותו רגע שדפק, 'אולי הראש ישיבה חכה לי' עברה מחשבה בראשו.
-הראש ישיבה הוציא בקבוק מים קרים והציע למאיר, מאיר דחה זאת בשתי ידיים..
-אחמממ אחחמ... הראש ישיבה שהצטרד יום לפני פתח את השיחה בסדרת השתעלויות צורמנית
והתחיל לדבר, "תראה מאיר, אתה בחור כליל מעלות, למדן מופלג, ירא שמיים, בכנות.. לא
יצא לי ללמד הרבה בחורים כמוך ואני מרגיש זכות שנפל בחלקי ללמד אותך".
-מאיר הסמיק והניד ראשו לרצפה וענה לרב במבוכה.. "על מה הרב קרא לי, בוודאי לא כדי
לחלק מחמאות" הפשיר את האווירה במילתא דבדיחותא.
-הראש ישיבה הבין שמאיר חס על זמנו והסיט את נושא השיחה מקצה אחד לקצהו השני.. "יש
בחורה צדקנית, ונאה שאני רוצה לסדר לך אותה לשידוך..
-מאיר קבל את העובדה שרגשות מעורבים מרצדים בתוכו.. "הרב ממליץ לי??" שאל.
-"כן מאירק'ה היקר... אם אתה מעוניין. ולדעתי כדאי לך, הנך בחור בן 21 וכבר בוגר
דיו בשביל להקים משפחה".
-מאיר הנהן ראשו להסכמה, הרי זה המלצה מהראש ישיבה. וראש הישיבה הוא זה שדאג לכל
מחסוריו והוליך אותו בדרך הישר. ושאל את הרב..
-מה שם הבחורה??
-רחל, היא גרה בבני ברק בשיכון ה'.. השיב לו תוך שידיו מוציאות מכיסו ממחטות.
-"הרב", מאיר דבר בקול חלוש אך יציב ומתון.. "אני נותן את הסכמתי, אך מתי הרב קבע
פגישה??"
-יש לך עוד פחות משבוע, השיב הרב וגירד את פדחתו המבהיקה.
-הסוהר ניגש לתאו המבודד של אדון אלי... שיערו שהיה מסורק בקפידה התלתל במשך הזמן,
בזקנו שהיה מגולח למשעי דרך קבע, בצבצו שיערות שיבה..
-הוא הושיט את ידו שמכתב משירות בתי הסוהר טמון בו, אדון אלי היה מרוח על הקיר
שידיו נחות מעל ראשו ורגליו היו זו בתוך זו בצורת ישיבה מזרחית. הוא לא הרגיש בסוהר
ובמכתב, נקודה שהעלתה עובש בתקרה שהתמזגה בצורת החדר הלא מהונדס צדה את עיניו ובהה
בה דקות מספר, הסוהר ראה שאדון אלי הוזה , דפק באמצעות המפתחות שהיו תלויים בחגורתו
על סורגי הברזל הקרים והקשים. -אדון אלי הביט בו והחזיר את מבטו אל התקרה ואל
העכביש שנח שם, זה יותר עניין אותו משיחה עם סוהר שכל רצונו זה להשפילו. הכבוד היה
כל כוחו, כל תאוותיו התבססו על כבוד, ושזה נלקח ממנו, הרגיש שניתק מעצמו ונולד
מחדש.
-הסוהר חשב להמשיך בדרכו ולתת לאדון אלי את המכתב שעה יותר מאוחרת, או דרך הארוחות,
אך האזהרה של מפקדו עשתה את שלה.
-הסוהר פתח את הסורג, זרק את המכתב אל הרצפה המלוכלכת והמוכתמת. ויצא מהתא... הסורג
ננעל אוטומטית ולא היה צריך לנעוץ את המפתחות כל זמן שמישהו היה נכנס ויוצא.
-אדון אלי היה חסר תעסוקה ותוסכל מזה בעליל, "עבודתו" הייתה מעניינת ומרתקת בעיניו,
דברים חדשים, אנשים חדשים, נושאים שונים.. והכניסה לכלא ולהיות חסר מעש הכביד עליו.
-המעטפה היוותה נדבך להפגת שעמומו, הוא פתח את המכתב בזהירות ושורות צפופות הכתובות
באותיות זעירות קדמו את פניו..
- @@ לכבוד אדון אליהו קניג@@
-היום פג זמן מאסרך, בחצות היום תשוחרר.
-חתימתו של הפקיד התנוססה בתחתית הדף... אדון אלי קפץ בתאו והחל לשאוג בקולות
משונים.. "אני יוצא, אני יוצא, אני אדם חופשי"... חברים הוא מצא במקום ועודד את
עצמו.
-הוא הביט בשעון היד שלו והמחוגים הראו שהשעה 10:49... 'תוך שעתיים וחצי אני בחוץ',
חגג בתוכו.
-הזמן חלף ביעף ודומה היה שהשעה ורבע שנותרה לו לקחה יותר זמן מכל השנתיים..
-הסוהר פתח את הסורג החלוד וחייך לאדון אלי חיוך מעוות, חיוך שרק אסירים יכולים
להבין את מהותו, חיוך ללא תוכן, למראית עין בלבד.
-חפציו של אדון אלי נאספו קודם לכן, הוא הובל בליווי שוטר לבחוץ... בנו קובי המתין
לו שם..
-הם התחבקו בחום כיאה לבן ואבא, וקובי הציע לאביו... "אולי נצעד רגלית??"
-אדון אלי שמצב רוחו המריא לשחקים הסכים והחל בטיולו הראשון בארץ החופש...
-מכתב שהתגלגל עם הרוח עצר את הילוכו ואינסטינקטיבית ירד על ברכיו ותפס אותו...
-מאיר
סירק את עצמו בפעם העשירית. "אוף, למה אני צריך להתגנדר, מה אני בחורה?" שאל בחירוק
שיניים את עצמו.
-שוב תסרוקת, 'נראה רחובי מדי'. עוד תסרוקת, 'היה עדיף שלא אסתרק', הוא תפס את
המברשת בעדינות וסירק את השיער לצד שמאל. יופי, חייך לבבואתו.
-פרצופו חייך מול המראה, הוא מדד את עצמו מכף רגל עד ראש, הכל טיפ טופ. הודה לעצמו.
-הוא הוציא את הבושם השפריץ שתי שפריצים על צווארו תוך שהוא משפשף את ידיו כדי שריח
הבושם ייספג גם בהם.
-לפני שיצא כמעט ושכח להכניס את המשנה ברורה מהדורת 'ובלכתך בדרך' את תוך הכיס
הפנימי של חליפתו החדשה והמהודרת.
-הוא חזר שוב למראה כדי לבדוק שהכל עדיין בסדר. קרץ למראה. ויצא מן החדר.
-מאיר, בהצלחה צדיקל שלי.. צעקה אמא מתוך חדרה ומחתה דמעה סוררת שמצאה את העיתוי
המתאים.
-ספר התהילים שהיה אחוז בידה כמו צבת, היה רווי דמעות, עוד מזמן שמאיר היה משוטט
ברחובות ללא מטרה, ועכשיו בדרכו לפגישה הראשונה זה עורר בה גל בכיות בלתי נשלט.
@
-מאיר ישב על הספסל בגן העיר בבני ברק, הוא ראה כבר המון זוגות נפגשים שם והמקום
מצא חן בעיניו והאווירה הרגועה שם קנתה אותו.
-הוא סקר בעיניו את כל האנשים שנכחו במקום וחכה שרחל הזו תגיע.
-אין ספור שבחים ומחמאות הוא שמע על הבחורה הזו והסתקרן לדעת מה היא טומנת בתוכה.
-בחורה שנכנסה לגן העיר משכה את תשומת לבו, הוא בחן אותה מכף רגל עד ראש.. הבחורה
סקרה את כל יושבי הגן וצעדה צעדים קלילים לכיוון ספסלו של מאיר.
-חיוכה המתוק של הבחורה שבה אותו, הוא היה מוכר לו מאיזה שהוא מקום...
-הבחורה עמדה ממש קרוב אליו, בגדיה היו די מודרניים וצעקניים, אך פניה נראו תמימות
וזורחות.. ושאלה רטורית.. "מאיר??"
-מאיר החזיר לה באותה מטבע.. "רחל??"
-לפתע בהבזק של רגע, מאיר תפס את ראשו והסתכל בה כלא מאמין... הוא בהה בה בסבלנות
אין קץ.. ופתאום צעק... "חחללללייייייייי???, אוי, אני לא מאמין, אני לא
מאמין...!!"
-הוא פינה לה מקום לשבת לצידו והביט בה מבט מלא הוקרת-תודה, מבט מלא הערכה ואהבה,
בזכותה הוא נהפך למה שהוא.
-חלי לא הבינה מאיפה הבחור הזה מכיר אותה, היא לא הכירה בנים... בעצם היא הכירה את
מ.. "מאירוש??? זה אתה?? אוי לי שלא זיהיתי אותך כל כך צדיק", הם הביטו אחד בשנייה,
העיניים דברו, הדיבור נעתק מפיהם בשלב זה.
.
--------------------------