פורום ''העולם החרדי''

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק ט'

ישבתי מולה במשרדה הקר. התמקדתי בשפתיה המכווצות שהיו תחומות בעיפרון בצבע ורוד מזעזע שלא השתלב עם השפתון האדום הזועק שניכר היה שהוא איכותי, מאחת החברות היוקרתיות במיוחד, היית אומרת קליניק, או אסתי לאודר.
על דש חלוקה הלבן התנוסס התג המתכתי שעליו היו חרוטות המילים ``תמרה קלוגרמן- פסיכולוגית קלינית``.
היא שאלה משהו, התנערתי מההתמקדות המוגזמת כשהעירה שזו הפעם השלישית שהיא חוזרת על אותה שאלה. הרגשתי תלמידה נזופה, לא מטופלת אצל פסיכולוגית.
אני? מטופלת אצל פ-ס-י-כ-ו-ל-ג-י-ת?! רגע, זאת באמת אני? קרן? מה אני פסיכית?
הפעם זה באמת לא היה נעים היא סגרה את יומנה בחבטה והמבט בעיניה שידר זעם עצור, ``הייתי מצפה מבחורה בוגרת לשתף פעולה, בפרט שהורייך משלמים על הפגישה ממיטב כספם``.
מי בכלל ביקש מהם? חשבתי לעצמי.
כמו תמיד היתה זו אמא שהתעקשה שאני חייבת טיפול פסיכולוגי, עוד אחת שמבינה ב``תורת הנפש``. וכמו תמיד עדיף להסכים ולמלא את רצונה מלהיכנס לעימותים ארוכים וחסרי תועלת.
התנערתי מההרהורים והבחנתי שאני כבר לבד בחדר. תמרה עזבה את החדר, תמרה? ממתי אני מכנה רופאים ומטפלים בשמות? זה עושה אותם יותר אנושיים.
קמתי, גררתי לפני את האינפוזיה ונפנתי לצאת מהמשרד, פתחתי את הדלת ויצאתי למסדרון.
הוא עמד שם, גבוה ויפה מתמיד, רון שלי!
אוי, כמה התגעגעתי.
המילים היחידות שנפלטו מפי היו, ``טוב שבאת , אני לא פסיכית!`` הוא חייך.
הוא מקסים כשהוא מחייך! ``איפה היא?`` שאלתי, החיוך נמחק מפניו באחת.
``אממ. . .`` ממתי רון מגמגם? שאלתי את עצמי, `זה. .זה לא בדיוק הסתדר בנינו. . .ו. . .זה נגמר``, נגמר?! נגמר, שאלתי בקול וחיוך אמיתי הסתמן על שפתי, כמה שזה רע אני שמחתי!
שמחתי שחזרה התקוה שאני ורון נשוב ליהיות יחד! אני אוהבת אותך רון! אמרתי בקול, הוא שתק.
הבנתי שזה לא היה כל כך במקום. הבטתי בעיניו הן דמעו.
הושטתי לו את ידי המשוחררת מהאינפוזיה ואחזתי בידו, הוא משך אותי אליו לחיבוק.
הרגשתי שאני נמסה. הדמעות פרצו ללא שליטה. בכינו מחובקים.
כל החומות שעמדו בנינו קרסו. רון נישק אותי על הלחי, וניגב דימעה מעיני. הבטתי בו, וידעתי שהוא שוב שלי.  

תודה רבה מראש לכל המגיבים!