מתאם אוזניות ב49₪

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק ח'

יום ראשון, שבוע חדש. הגעתי למסקנה שאף אחד לא חייב לי כלום. וכל דבר הכי קטן שעושים למעני זה טובה. אפילו השלום של רועי, והצחוק המתגלגל של נויה. הכל רק טובה. ואם יש מישהו בעולם שעושה לי טובה זה מראה משהו. זה מראה שיש אנשים שאני חשובה להם, יש אנשים שאני תופסת מקום בעולמם. ואם אני תופסת מקום בלב של מישהו אז יש לי למה להתעורר בבוקר. יש לי סיבה לחייך. היתה לי מרצה שנה שעברה שטענה שברגע שאדם מאמין בעצמו הוא כל יכול. פעמים רבות אני מנסה להגיע לנקודה הזו של האמונה בעצמי על מנת להפוך לכל יכולה. אבל משהו שם נתקע בדרך , אולי מפני שאני לא מאמינה ביכולת שלי להאמין בעצמי. אז אם נסתכל על זה , הכל מסתכם באמונה. איך יוצרים אמונה? האם אמונה זה דבר נרכש? אני לא בטוחה. אני חושבת שזה מסוג הדברים או שיש או שאין. מצד שני יתכן שהכל עניין של תוית שהדבקתי לעצמי כחסרת אמונה בכלל, ואמונה עצמית בפרט. בהתחשב בנתונים אני האחרונה שמתאים לי להתמודד עם מחלה.  

-----
מילא אם זו הייתה רק התמודדות עם המחלה, אבל זה התמודדות עם כל מה שמסביב, החל בתגובות הסביבה וכלה במחשבה הטיפשית שמתעקשת לצוף כל פעם מחדש. שבעצם זה שאני חושבת על רועי, ויותר מזה, עצם זה שטוב לי עם זה . זה כמין בגידה ברון, ברון שלי. נכון, הוא כבר לא שלי. והוא אפילו המשיך הלאה. אבל אני נשארתי מאחור נוברת בזכרונות. בקשר שנגמר. עם תקוה קטנה בלב שיחזור. אני מתכוצת צמוד לכרית, מחבקת את הברכיים בידי, צמרמורת עוברת בגבי, המבט שוב מתערפל, אולם הדמעות עצורות, ובכלל , מי אמר שחובה עלי למצוא להן פורקן?!. די. אני לא חושבת יותר. מעטות המחשבות שאני מצליחה להשתמש בכוחן על מנת להעלות חיוך. ככל שאני חושבת יותר אני רק מבינה פחות. ולעזעזל אלו גם מחשבות. איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה?  

תודה מראש לכל המגיבים