1800550
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק ד'
מלבד הטיפטוף המונוטוני של הנוזל בשקית האינפוזיה אין מה שיפר את הדממה.
איבדתי תקוה לצלול לעולם חלומות קסום של רון, רון, ושוב רון. ואולי גם זוג עיניים ירוקות מהפנטות בעלות מסגרת חומה וזיקים צהובים.
התקוה היחידה שניתנת למימוש היא ההרדמות לפרקי זמן קצרים, בתקוה שיארכו שעה שלימה.
בשעות כאלה שאפילו אושרית האחות הקשוחה, נאבקת בשמורות עיניה שישארו פתוחות. אני מרשה לעצמי להכנס לכאב, ולחוש אותו מכל הכיוונים , בכל הרבדים.
השלב הבא כמובן הוא הרחמים העצמיים שללא ספק יציפו אותי ויגרמו להצפה בעיני, ולרטיבות המלוחה והמוכרת כל כך לפרוץ החוצה.
תמיד כשאני מגיעה לנקודה הזו , אוטומטית היד נשלחת למגירה שלצידי כמו מתוך הרגל להטביע את יגוני באוכל.
אולם אז כשהחטיף, השוקולד או מה שלא יהיה כבר בידי, אני נעצרת, וחיוך מתחיל להסתמן בזויות הפה: בעצם מדוע לבכות? הרי טוב לי! הכי טוב לי בעולם!
טוב לי? כן, מתיקות האשליה מתפשטת בתוכי. את הרגעים האלה אני רוצה לנצור. שגם כאשר אני אצא מהמחלה, זאת אומרת אם אני אצא, מה שאני אזכור יהיו הרגעים המדהימים הללו, של הבאת עצמי למצב של שלוה ברוכה.
יש בי את הכח להתמודד! אני מאמינה! אני אעבור את זה! ואז שוב מגיע הקול הצרוד הזה מתוכי, קרן, על מי את עובדת? למה להתכחש? הרי הסיכויים להחלמה עומדים על 50% כשם שיש סיכוי שאחלים יש סיכוי שאמות.
למות? משום מה זה לא מפחיד אותי. זה רק מבאס. כאילו, לעזאזל אני צעירה, כל החיים עוד לפני, יש בי אהבה להעניק, זה לא יכול להגמר כך, באופן סתמי, פשוט . . ל מ ו ת. . . אני בחורה עם סגנון. .
ואז ישנם שתי אפשרויות או שהדמעות צפות ועולות שוב, או שאני מבטיחה לעצמי שאני לא אמות בלי מאבק. לפחות כדי להצדיק את מה שכולם אמרו. ש``קרן , לא כמו כולן.`` ``קרן שונה. `` ``קרן בחורה עם סגנון``.
משהו רע עובר עלי, אם אני מתחילה לחשוב על מה אחרים חושבים. ומשהו רע עוד יותר אם אני מדברת על עצמי בגוף שלישי.
ברגעים כאלה נעצמות לי העיניים. גופי נרפה על גבי המיטה הגדולה. ואני נרדמת לשעה קלה עד שאתעורר שוב..
תודה רבה מראש לכל המגיבים.