1800550
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק כ"ז
תמונת זעקות השבר, המודעות בשחור לבן מפטירתה של אור רצו בראשו. מבעד לדמעות ולכאב
האיום
שפילח בעצמה את חזהו. הבחין בהוריו מתקרבים . כושלים. בסרט הזה הוא כבר היה.
אלוקים, איך אתה יכול? את שתיהן? . אור,הבטחת. הבטחת שלא תתני לקרן ללכת. אחות עם
מזרק קרבה אליו.
חולשה איומה מנעה ממנו להתנגד. להעלם. לא לתת לכאב להשתלט עלי. להניח לערפל לעטוף
אותי.
@@@
קריסת מערכות? קולה של אמה של קרן נשמע חלוש מתמיד. הרופא הנהן באיטיות.
אבל היא חיה? קרן שלי בחיים? פרקי אצבעותיה שאחזו במסעד הכיסא הלבינו.
השאלה נתלתה בחלל אולם ההמתנה.
הזעקה מהמסדרון לא הותירה מקום לספק. היא נפלה מתעלפת. תשובתו של הרופא איבדה
חשיבות.
ואיש מבין הנוכחים לא שת ליבו למלמול החפוז שהיוה תגובה לשאלתה.
@@@
צפצוף המוניטור היה הפרט הטכני שגרם לצהלת שמחה בקרב הצות הרפואי שהקיף את מיטת
החולה.
הלב חזר לפעום. המצב יציב. דמעות התרגשות נצצו בעיני הסובבים את המיטה. יש עתיד! יש
תקוה! יש אלוקים!
@@@
כעבור שנתיים: הדרך המוכרת לבית החולים העבירה בגוי צמרמורת בכל פעם מחדש.
מין געגוע מעורב בדחיה. געגוע? מי היה מאמין שאתגעגע לתקופה הזו.
מבט לצד מחזיר אותי להוה, אביחי בעלי היקר לצידי. הוא משיב מבט ומחייך.
עינו מוסטת כמתוך הרגל לביטני בה אני נושאת את ביתנו.
דמעות עולות בעיני כשאני נכנסת בפתח והורדים על המיפתן כמו מרכינים ראשם.
אביחי מחבק אותי אליו. הכיפה הסרוגה הקטנה על ראשו תמיד הזכירה לנו את אור, אור
שחיברה בנינו.
אור שבזכותה אנחנו טובים יותר. אביחי מוביל אותי למעלית, אני עוצמת עיני. ורואה
אותה מולי מחייכת.
חששות רבים ותחזיות עגומות ליוו את ההריון הזה. ניצחתי את הסרטן.
אמנם נותרו שלוש שנים של המתנה על מנת שאוכל לישכב בלילה במיטה ולא לחשוש שמא את
הלילות הבאים אעביר במחלקה האנקולוגית. ``קרן?`` קולו הרועד של אביחי העיר אותי
משרעפי.
הרמתי את עיני. ``קרן, אני אוהב אותך``. קולו נשבר.
עבור שנינו החזרה למבנה בית החולים, טעונה. הרעד בידיים בכל פעם מחדש.
רק שהפעם התרגשות מיוחדת מרחפת סביבנו. הפעם אנחנו נצא עם פרי אהבתנו.
*סוף*.
.