1800550
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק כ"ו
אחת, שתיים. . שלוש. . שש. . קולו מתעמעם והספירה לאחור עד לשיתוק
והצלילה לתוך עצמי מסתיימת. קול המוניטור , הקול המונוטוני והמוכר היה הקול הראשון
שחדר להכרתי מבעד לערפל הסמיך.
כן , ללא ספק זו התחושה הכבדה של ההתעוררות מהרדמה.
הכבדות הזו שהנעת השפתיים להוצאת הברה בודדת נדמית כמשימה בלתי אפשרית.
במאמץ על אני מכריחה את עצמי לפקוח את עיני. המראות סביבי מטושטשים.
אני בחדר התאוששות. לשמאל המיטה עמוד האינפוזיה ומימינה המכשור הכבד.
החמצן שמוזרם דרך האף והגרון מונע ממני להסתובב. אני שונאת את התחושה המציקה.
רגע, קרן תקלטי. חדר התאוששות . זאת אומרת שעברתי את הניתוח. רעד בלתי נשלט אחז בי.
בעשרים וארבע שעות הקרובות אדע אם נקלט מח העצם בגופי. חריקת הדלת. דלת כבדה.
צעדים. צעדים רכים. דמות מכוסה מכף רגל ועד ראש מלבד העיניים.
אוי איך אני שונאת את כל הסטרליזציה הזו. העיניים, אביחי? לולא היתה מסכת החמצן
המעצבנת על פני הייתי מחייכת.
הוא התקרב ואחז בידי. לחצתי את אצבעותיו. הוא הוריד מפניו את המסכה שכסתה על פיו.
אביחי שלי! העיניים הנוצצות שלך כל כך יפות. שברירי שניות של מבטים חודרים .
העברת תחושות הרגשות. אהבה וחום ללא מילים. קול פתיחת הדלת בשנית קטע את הקסם.
אמא, איך לא? שאלתי את עצמי ללא קול. מאחוריה השתרך אבא שהמתח והדאגה השאירו עליו
את חותמם.
אמא התיפחה בשקט. אביחי? וידאתי שהוא עדיין לידי. שוב בדממה. על ידי מבט עיני בלבד.
המבט נסך בי ביטחון. סימנתי על מסכת החמצן שהפריעה לי.
ואבי לחץ על לחצן המצוקה האדום שניצב ליד המיטה. אחות חמורת סבר נכנסה ,
ונזפה בהורי שלא טרחו לשים עליהם חלוק וכיסוי לשיער ולפה לפני כניסתם לחדר.
קולה היה מוכר לי. היא רכנה מעלי והסירה את מסיכת החמצן. ואז נזכרתי. זו דליה! היא
לא זיהתה אותי.
ובעצם לא היתה סיבה שתזהה. דליה היתה אחת הבנות שלמדו איתי בהתמחות .
מי חלם אז שהיא תטפל בי.``קרן שלי. . .`` זו היתה אמא ``קרן , הניתוח עבר! ``
חייכתי.
אביחי דמע ואמר ``התפללתי`` הידיעה שאין עדיין הכרעה האם הניתוח עבר בהצלחה או שמא.
. .נכשל ריחפה בנינו.
לשמוח? לבכות? בעצם מי אמר שמי שמאושר לא בוכה? נויה נכנסה לחדר היא התקרבה בפסיעות
מדודות
גם היא ללא החלוק. רכנה לעברי ונשקה לי. אביחי אומר משהו. אני לא שומעת
עפעפי צונחים בכבדות. עיני נעצמות ידי הופכת רפויה ומתנתקת מידו של אביחי .
אני לא נאבקת מניחה לעצמי לשקוע. להאבד . שקט . הכל דומם. חדר ההתאוששות נעלם
וסביבי הכל כחול.
מרחבים עצומים כחולים. אני מרחפת טוב לי. באופק שמיכה שחורה שנוגסת בכחול הבהיר
מתקדמת לעברי השחור מתפשט. אני נעצרת נטועה במקומי. נותנת לשחור להדוף אותי.
אני מסתחררת במערבולת הצבעים האורות, הזיקוקים חולפים על פני במהירות.
דמותה של אמי מרחוק מנסה להושיט לי יד. היא נעלמת.
לאאאאאא אני צועקת. אני? צועקת? אני נופלת נוחתת על מצע רך לא ברור. . רגלי כושלות
אני נשכבת.
טוב לי. טוב לי כאן לבד במרחבי האין סוף הללו. . אני מביטה סביבי, עירבוב של צבעים
רכים סביבי.
הכל רך וטוב. אני מביטה אל על. ודמותו של אביחי מעלי. רחוק.
אביחי בוכה.בוכה? למה? אני מושיטה יד לנגב את דמעותיו. ידי נעצרת.
כמין מסך לא ברור מפריד בנינו. אני מביטה בעצמי . מחפשת את המקור לכאב .
דוקר לי ביד. אני מרימה שוב ראשי. אביחי נעלם התמונה התחלפה.
רופאים בירוק סובבים את המיטה. מיטה? יש שם דמות.
מכווצת וחיורת. קרן? זו את?? את? זו אני. אבל אני כאן. אני מביטה בעצמי.
השימלה הלבנה נעלמה. קולות. כן, אני שומעת. חשמל? למה? איך? זעזוע אדיר ניער את
גופי.
כבדות. שוב כבדות. שחור. הכל נעלם. אני מחפשת במבטי את המרחבים,
את המראות התמונות. הכל נעלם. ``יש דופק! הדופק חזר!`` הקול לא מוכר לי. דופק? הלב
הפסיק לפעום? מה קורה לי? הערפל השתלט עלי שוב. זה ללא ספק חומר ההרדמה