1800550
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק כה'
קרן הוכנסה לחדר הניתוח. כולם כאן.
כולם ללא יוצא מן הכלל. בשעות הבאות גורלה יחרץ. גורלנו.
אני מפחד. קול עמום וטורדני מנקר בתוכי שזה יגמר רע. לא.
אלוקים. אני לא יכול לסבול יותר. קודם אור ועכשיו קרן. עכשיו? קרן? לא. די.
אסור לחשוב. המחלקה, המקום הראשון כשביקרתי בו הבוקר.
הדממה עטפה אותי. הקירות נראו קרובים מתמיד, סוגרים. חונקים. ליד דלת החדר נעצרתי.
המשמעות של הניתוח עבורינו חדרה לתוכי. פתחתי את הדלת באיטיות כמנסה להקפיא את
הרגעים.
חריקת הצירים צרמה מתמיד. עצמתי את עיני בחוזקה, דרכי שלי לעצור את הדמעות. ופתחתי.
המיטה היתה ריקה. הסדינים מתוחים. סחרחורת תקפה אותי.
ממש כמו אז לאחר הלויה שביקרתי כאן בבית החולים רק שאז בחדרה של אור. הפעם זו קרן.
קרן? היכן היא? רחשים של מחלקה שמתעוררת ליום פעילות מלא מלאו את האויר.
הדרך לתחנת האחיות נראתה ארוכה מתמיד.הכל התעמם מול עיני. תרגע אביחי, ציויתי על
עצמי.
לחשוב בהיגיון. נאחזתי בדלפק הקבלה בחזקה.
אחת האחיות שהבחינה בי וזיהתה מיד דאגה להושיב אותי על אחד מאותם ספסלי בית החולים
המתכתיים שמקובעים במסדרונות. ``קרן, איפה קרן?`` שאלתי בלחש. ``קרן עברה לבידוד
כרגע היא בהכנה לניתוח. תתפלל אביחי .
רק האלוקים יוכל לעזור לה``. אנחת רוחה נפלטה מפי. אז יש עוד סיכוי. מוללתי בכיסי
את ספרון התהילים הקמוט ,
עיניה של קרן צפו ועלו בעיני רוחי. ואז הן התחלפו בעיניים החודרות של אור. אור? אור
שלי.
לו רק היית כאן . אני זקוק לך. אווור. . . די. אני לא בוכה. ירדתי לאולם ההמתנה.
הם כבר היו שם. אבא ואמא. הוריה. ועוד דמויות שלא זיהיתי.כנראה בני משפחה של קרן.
אמי חיבקה אותי בחזקה. אבי לחץ את ידי בשתיקה. אנחנו כבר היינו בסרט הזה.
התמונות מחזירות את כל הרגשות.התהיה , הפחד, הדאגה. עכשיו נוספה האהבה העצומה שלי
לבחורה המדהימה והחזקה הזו קרן.
אביה עמד בצד מרוחק מכולם. מכונס בעצמו. נעמדתי לידו. חיבקתי אותו בחזקה.
הבנאדם הגבוה והחסון ששידר תמיד עצמה נשבר והתפרק לרסיסים.
הוא חיבק אותי חזרה בחזקה ופרץ בבכי. דמעותיו התערבבו בדמעותי. התישבנו אחד ליד
השני מרוחקים מכולם.
הוצאתי את ספר התהילים. האותיות קיפצו מולי באי סדר. הדקות נדמות כנצח.
רוצה כבר ליהיות אחרי. מצד שני הפחד משתק . הפחד מהתוצאה.
אלוקים תעזור שרק יעבור בהצלחה.