1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק כג'

נמצא תורם פוטנציאלי! השמחה על פניהם של הורי הדביקה גם אותי. חייכתי. עוד בתחילה כשהתגלתה בדמי המחלה דובר על מציאת תורם להשתלת מח העצם,
הורי , קרובי משפחתי היחידים מדרגה ראשונה נבדקו ראשונים ונמצאו כבלתי מתאימים. ואז רון, נויה, נתנאלה וכל השאר נבדקו אף הם, אך למרבה האכזבה אף אחד מהם לא נמצא מתאים.
כאן הגיעה נקודת משבר של חוסר ידיעה, חוסר ודאות. ובמהלך כל הכימיוטרפיה הדחקתי והתעלמתי מעצם העובדה שלא נמצא תורם.
אתמול היתה ישיבה רפואית בנושא קרן , כל הדרג הרפואי הבכיר של המחלקה נכח שם. ו. . גם אני, כן אני גולת הכותרת של האסיפה,
אמנם זה היוה צעד חריג מבחינתם לתת ל``חולה המדוברת`` להשתתף בדיון אודותיה,אך איזכור מצידי שאני באמצע לימודי הרפואה שלי עשה את שלו.
מסקנות האסיפה היו ברורות, כן! אני מתגברת על המחלה, תוצאות הטיפולים הכימיוטרפים ניכרים בי. אך על מנת להשלים את הטיפול הזמן דוחק למציאת התורם המיוחל.
והיום זה קרה. בתחילה היה זה אביחי שלא נתן לי להישאר לבד יותר מעשר דקות , וכירכר סביבי . .כמו. . .כמו. . .
לא עולה בראשי השוואה שתמחיש את דאגתו הרבה אלי, לפעמים נדמה שהוא מנסה להשלים כלפי כל מה שהחסיר מאחותו.
לכן הבוקר כשנכנס לחדרי עם זר פרחים ענק לא חשבתי שזה שונה, או חריג. הוא חייך. . . . הניח את הפרחים על המיטה ורכן לנשק אותי,
הוא אחז בידי, לחץ בחוזקה, כפי שנהג לעשות כשהתרגש, ואמר את צמד המילים שטמן בתוכו כל כך הרבה תקוה, יאוש, צער, רגעי שמחה, דמעות,
חיוכים, שקיעות, וזריחות, ``נמצא תורם!`` באותו רגע נפתחה דלת החדר בסערה וזר בלונים ענק נדחף פנימה, מאחוריו זיהיתי את אימי ואבי, נויה, רון ונתנאלה. . .
הבטתי בכולם ורצון אז לחבק אותם הציף אותי, אמא בכתה אבא חייך, נויה חיבקה אותי, רון הביט מהצד ,
נתנאלה כהרגלה השוותה בין רון לאביחי. רון ניסה להסות אותה ואביחי שלא בדיוק מצא את עצמו יצא מהחדר עם הבטחה שישוב בקרוב,
רון יצא בעקבותיו. המשמעות חילחלה אט אט לתוכי, בקרוב אכנס לבידוד, בקרוב אעבור את הניתוח.
ואז תגיע תקופת ההחלמה, הסיכויים להקלטות מח העצם בגופי עומדים על חמישים אחוז זאת אומרת שנישארים חמישים אחוזים של סיכון שגופי לא יקלוט את מח העצם.
אני מפחדת, חוששת, צבעי הבלונים התערבבו מול עיני יחד עם בליל קולות הנוכחים בחדר, ברגעים אלה צפה ועלתה דמותה של אור,
אור באותו ליל שבת מול הנר היחיד שהדליקה. אור מברכת, אור מחייכת. התמונות המשיכו לרוץ והנה אני בחדר ההמתנה ליד חדרי הניתוח,
בכי. לא, אסור לי לבכות עכשיו, זה רגע מאושר. כולם סביבי שמחים , שמחה שמהולה בחשש כבד, חשש שלא מרפה, נויה מספרת לי משהו,
שואלת, אני מביטה בעיניה אך לא שומעת . שקט, כולם השתתקו, מה? מה היא אמרה? נויה בוכה.
נויה? מה קרה? היא מחבקת אותי. ``קרן, תבטיחי לי שתלחמי ולא תתיאשי, קרן את חייבת, קרן. . .`` חייכתי. ``ברור שאחיה!``
ברור? למי ברור? לי. לי? למה אני עובדת על עצמי? אני לא עובדת. אני פשוט אחיה. לא תיתכן מציאות אחרת.
הבחנתי שגם אביחי כאן לידי, ורון. רון דמע. על פניו של אביחי נכרו עקבות דמעות, ואני מחייכת. יהיה טוב! אני מכריזה,
שקט, דממה, אין איש שמעז להפר לפגום בהכרזה. יהיה טוב! חזרתי בשנית, ואז, פרצתי בבכי. העתיד לוטה בערפל, אני נעה בין תקוה ליאוש.

תודה מראש למגיבים על הפרק בקומונה.