1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק כב'

נקישה עדינה על דלת החדר, אני אדישה מרגישה שאמירת המילים ``כן, אפשר להכנס`` יסחטו ממני את טיפת הכח האחרונה שעוד נותרה בי.
אני שותקת, עוצמת את העיניים ,מבעד לחומת החושך אני שומעת את הדלת נפתחת. צעדים מסורבלים, ``קרן?``
בקול שקט כמעט לוחש, ``אביחי?`` אני פוקחת את עיני, מביטה לעברו. הוא מרושל משהו, ללא המדים. הוא נראה שונה, כבוי,
העליצות התמידית נעלמה ונדמה היה שמעולם לא היתה שם. זקנקן עיטר את פניו, ניכר היה שאביחי הניח לו לצמוח פרא בלי להקדיש לו מחשבה.
והרי זה ברור, אין כבר מקום וחשיבות לדברים קטנים כטיפוח, אין חשיבות לחיוך, אין חשיבות לדמעה, וכי דמעה תואיל? דמעה תחזיר אותה?
לא. זה נגמר אור נפטרה ואני. . . אני בחיים. רגשי אשמה אופפים אותי, בחודש האחרון אני מרגישה שכל האצבעות מופנות נגדי,
מאשימות ותובעות ממני את החיים שקיבלתי שממנה נמנעו. את אביחי לא ראיתי מאז. והנה הוא כאן,
לידי בגודל טבעי, בעיניו יש רכות, ים של רוך, חמלה. ו. . .רחמים. רחמים?! לא, רק לא זה. אני שונאת רחמים.
הוא עם ידיים בכיסים, מרוחק פיזית, אך קרוב מתמיד. עוית חולפת על פניו והוא פורץ בבכי. ואני, אני שותקת.
ערב השלושים של אור, העזתי לפתוח את המעטפה שהשאירה. קראתי והלב שלי געש, בכה. בניגוד לפני שמשום מה נותרו יבשות.
קראתי את המילים, מילים שהביעו תקוה, עידוד. וראיתי אותה מולי. את אור , שתמיד ידעה להעלות לי חיוך על הפנים.
תמיד הפשירה אוירה. והנה אני כאן מול אחיה, האח שהעריצה ואהבה. האח ש. . . היא יעדה לי. כן, היא ביקשה שאני אשמור על אביחי.
כמה אפסורדי, בדיוק אני החולה שחייה תלויים בטיפול כימיוטרפי תשמור על אביחי הבריא. אור, אין בי כוחות. אור. . . . .
אני זקוקה לך כאן. אביחי ניסה לומר משהו, אבל הדמעות חנקו אותו, ואני בשתיקתי. הוא הוציא מכיסו דף מקומט, שניכר היה שקראו בו שוב ושוב,
מלא בסימני דמעות. הוא הושיט לי אותו, זה היה ניר מכתבים מאותו הסוג שקיבלתי אני מאור. קראתי את השורות, ואז זה קרה,
הדמעות פרצו. כשסימתי לקרוא , הבטתי בעיניו הרטובות וידעתי שזה חייב ליהיות כך. פשוט לא יתכן אחרת. הנהנתי בראשי לחיוב.
וחייכתי. כן, חייכתי. אני ואביחי נקשור את גורלינו. זה נראה ברור שזה הדבר הנכון לעשות, ``אביחי`` מתוך הדמעות. ``יש לי בקשה`` הוא אחז בידי בחוזקה,
כאילו מפחד שאעלם. הוא הביט בעיני ``אביחי, אני רוצה קודם ללמוד על הדרך של אור, על דרך החיים שעזבת אתה , אני מרגישה שאת חיינו אנחנו צריכים לנוט בדרך הנכונה``
כאן נשברתי ופרצתי בבכי. אביחי חיבק אותי, והשתנק, ``קרן, אור תמיד צדקה. אור ידעה שיבוא יום ואני אחזור`` . .
``אבל. . . אבל אני חולה אביחי. חולה כמו אור, יש סיכוי שאני אמות`` . . . . הוא הידק את החיבוק, ``קרן, את תחיי, אור איתנו,
אור לא תיתן לך ללכת, אנחנו נאאבק ביחד וננצח את המחלה``.

תודה מראש למגיבים על הפרק בקומונה.