24 אגורות לכל היעדים

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק ב'

בהתחלה הוא היה מבקר כל יום. אבל תדירות הביקורים התמעטה. נדמה היה שעם כל שערה שנשרה נשר חלק מהעבר המשותף שלי עם רון. הפרידה היתה חודש לפני שגילו בדמי את המחלה. אמו מבקרת כאן בקביעות. אחיות המחלקה מכירות לא מכבר את הדמות הרועשת שמשום מה רואה בי את הבת שמעולם לא הייתה לה. תמיד כשהייתי רוצה להביא דוגמא להבדל קיצוני בין אם לבנה הייתי מביאה את נתנאלה ורון. נתנאלה דמות צבעונית ומלאת חיים שלא ניתן להתעלם מנוכחותה. ורון, רון שלי , במחשבה שניה בעצם כבר לא. הוא הבנאדם הכי עדין ושקט שהכרתי. יתכן שדוקא השוני ביני לבינו חיבר אותי אליו כל כך. אני מטבעי לא בחורה שקטה בלשון המעטה. וכנראה רון מצא בי משהו מאמו. למה זה נגמר תשאלו. שאלה טובה. תאמת שאני לא ממש יודעת למה . כנראה שבסופו של דבר למרות הניצוצות והאהבה הגדולה שבאמת היתה שם, ואולי עדיין, היה חסר בנינו דבר בסיסי . האמון. האמון שהוא דיבר עליו לא היה שם. עקב חוסר האמון ההדדי בנינו לא ראינו צורך לשמור על אמון שלא קיים. אז למה אני כועסת עליו? למה? , בעצם זה לא כעס, זאת אכזבה. למה לא היה לו את האומץ לבוא ולספר לי עליה בעצמו ?! . למה רון? , למה היית בטוח שמאמך זה יהיה יותר קל לקבל את זה? . אולי אתה חושב ששכחתי. שבגלל שנפרדנו יפה כבקשתך אז זה באמת נגמר מבחינתי. אתה בטח מאושר בחיך עם גילת. וגם אם אני נמצאת במקום כלשהוא בראשך (על הלב אני לא מעיזה לחשוב) אתה בודאי מדחיק אותי בשבילה. בשבילה? רון, אתה אוהב אותה? . אולי זה שאני מתקשה לקבל אותך אפילו בדמיוני עם אחרת. מזיקה להתקדמות שלך בחייך. ואולי לכן אתה נמנע מלבוא לבקר. אני כבר שבועות מספר מתחבטת בשאלה איפה הקושי האמיתי האם בהתמודדות עם הטיפול הכימיוטרפי, או שמא
בהתמודדות עם הגמילה ממך?!