1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק יט'

חיבור, כן, זה מה שאני מרגישה כשאנחנו מדברים. אנחנו? אני ואביחי, הוא אחיה הגדול של אור, בשונה מהמשפחה הוא לא דתי, בכל אופן לא במובן הרחב של המילה.
יש בו סנטימנטים לדרך של הוריו, אביחי הוא מהטיפוסים האלה שמנסים הכל, מהטיפוסים שטוענים שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על שיגרה אחידה.
מפתיע לראות שלמרות הדימיון החיצוני בינו לבין אחותו הם שונים, נראה כאילו דם אחר זורם בעורקיהם.
הוא גבוה, עיניו צוחקות, פניו מנומשות כפניה של אחותו, סנטרו מחודד, מתריס משהו.
כשהגיע לבקר את אור אני הייתי בחדרי (שסמוך לשלה) מבלי להתכון האזנתי לשיחה שהתנהלה בחדר הסמוך. הצחוק המתגלגל והסוחף כבש אותי, התלבטתי אם לגשת לשם, ופתאום תפסתי את עצמי, רגע, מה אני מתלבטת בכלל? מה זה ענייני? ממתי אני דוחפת את האף לענינים לא לי? ועוד לאורחים של אור?!
מקטעי הצחוק והדיבורים הבנתי שהוא קשור לאור במיוחד. אך עם זאת דעותיהם מתנגשות ברוב התחומים. שללתי על הסף את האפשרות שזהו חבר, או ארוס של אור שכן היא סיפרה לי לא מכבר שאכן היתה מאורסת. אולם כאשר גילו בדמה את המחלה, בוטלו האירוסים ועימם כל תוכניותיה לעתיד.
זאת נקודה שלא הבנתי. כיצד יתכן לנטוש בן או בת זוג דוקא ברגעים הקשים?! ועוד לנטוש את הבחורה שתכננת להעביר עימה את שארית חייך?!
האפשרות שנותרה היתה שבעל הקול הוא קרוב משפחה של אור, שכן ידידים לא נכללו בעולם המושגים שלה.
איך שעברה המחשבה בראשי, נקשה אור על דלת חדרי ונכנסה מאחוריה עמד חייל במדים שהדימיון ביניהם לא הותיר מקום לספקות.
היא ערכה ביני לבין אביחי הכרות.
הוא הביט בי, ואמר ``אור מדברת עלייך הרבה, אני שמח להכיר את הדמות שמאחורי הסיפורים`` חייכתי, ``נעים מאד, אביחי``, ``קרן`` פלטתי ואוטומטית הושטתי את ידי ללחיצה, ומיד החזרתי אותה חזרה.
נזכרתי בהסברים של אור, שאצלהם זה אחרת. אצלהם יש עניין מיוחד של ``שמירת נגיעה`` כשאור הסבירה לי הערכתי את זה.
הוא הביט בי, הפעם הוא חייך, ``זה בסדר`` הוא אמר ``אנלא בדיוק חזק בכל הקטעים האלה של אור והשאר, אני... אני..איך לומר...אני חוזר בשאלה`` אור הסמיקה.
השתררה דממה, ``מה? כאילו ת לא דוס ?`` הוא חייך. ``יש דברים שתבועים בי בנשמה, אני דתי בנשמה, אולי גם הכיפה תחזור מתי שהוא"
הרגשתי שלגבי אור זו נקודה כאובה. היא התנצלה שהיא מסוחררת וחזרה לחדרה.
מצאתי את עצמי משוחחת ארוכות עם אביחי. הוא היה אחר, אחר מכל אלה שהכרתי עד עכשיו. הוא עדין, סגור מצד אחד זורם מצד שני. כשדיברנו הזמן רץ, כשאור נכנסה בשנית לחדרי היא שאלה בחיוך ובקול שפליאה ניכרה בו ``אתה עדיין כאן?!`` הוא נעמד, חיבק אותה ושאל ``וכי מה חשבת שאעזוב בלי לומר לך שלום?!``
הרגשתי שיש בינהם קשר מיוחד, קשר שמעולם לא היה לי עם אף אחד.
מצד שני הרגשתי שאני מכירה אותו מאז ומתמיד, נשארנו לדבר עד שהחשיך והוא נאלץ לעזוב. הטעם לעוד הדדי.
אני מוקסמת! כן, מוקסמת מהאישיות המדהימה שלו.
מרגיש לי התחלה של משהו חדש!

תודה מראש על התגובות בקומונה.