1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק טז'

בעקבות הביקור האחרון של רון לפני יומיים, אני חושבת המון. ולומדת על עצמי רבות.
פתאום אני מבינה שמהרבה בחינות נח לי להרגיש החולה, זו שלא טוב לה, זו שזקוקה לרחמים או לחילופין זו שאסור לפגוע ברגשותיה.
לא הייתי כזו.
הנקודה שהכי מדגישה את השינוי שחל בי זו ההתכחשות הבולטת לכוחות שקיימים בי להתמודד עם המחלה. הפכתי לקרן שסולדת מאתגרים, קרן שהתמודדות לא בשבילה. לאן נעלמה הקרן שהייתי בעבר? קרן רודפת האתגרים שהייתי בצבא. שכאשר כולן פנו לתפקידים האלגנטים של הפקידות במשרדים אני התעקשתי על קרבי. למה קרבי? ככה. בלי סיבה. כזו אני, זאת אומרת כזו הייתי, שוברת מוסכמות.
אמנם לקרבי לא הגעתי עקב ההתנגדות הגורפת מצד אמי, שכרגיל לא נמנעה מלהשמיע דעתה בכל דרך אפשרית, אבל הכשרה קרבית עברתי ואת שרותי הצבאי העברתי בשונה מכולן כמדריכת שיריון באגד הארטילרי של פיקוד צפון ברמת הגולן! אכן כן, לא פחות ולא יותר. חיוך מלווה בגיחוך עולה על פני כשאני נזכרת כיצד שיחקתי אותה גברית וקשוחה ליד החילים הצעירים.
אף מהשיער הארוך שהיה לי אז נפרדתי על מנת לגרום למראה הקשוח להיות מושלם.
אמנם לקרחת לא הגעתי אך על רוב האורך ויתרתי מה שתרם ליצירת מראה קפדני במיוחד. הייתי אז מדריכה על מרכבה 4. הדרכתי כיתה של כ35 חילים צעירים שחלמו להפוך למפקדי טנקים. אולם אני לא נתתי הנחות, וכולם ידעו שעם קרן גדולים הסיכויים שיהפכו לנהגים מלמטק``ים.
היו ימים שהייתי מחייכת לעצמי בצד, עוצמת את העיניים וטופחת לעצמי על השכם. הרגשתי מינימום אלוקים.
נהנתי במיוחד להסתלבט על הצעירים שידעו שכל עתידם תלוי במוצא פי.
לא היתה פעם שעברתי באיזור מגורי הגברים בלי ששמעתי את שמי מוזכר בליווי קללה . משום מה זה החמיא לי. נהנתי ליהיות המאניאקית הקשוחה מהסרטים.
היום כשאני מסתכלת לאחור אני מבחינה עד כמה השתנתי. יש משהו חיובי בשינוי, למרות שאני כבר לא רודפת אתגרים כפעם, הפכתי לעדינה יותר. לחושבת, למעמיקה.
היום אני קרן טובה יותר ויכולה לחייך לעצמי ולהרגיש טוב עם עצמי.

תודה מראש למגיבים על הפרק בקומונה!