1800550 - סיפור בהמשכים-בין תקווה לייאוש

1800550

סיפורים

בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים

פרק יג'

המצב יציב, מיום ליום אני חוזרת ליהיות יותר ערנית.
מדברים כבר על חזרה למתכונת ההקרנות הרגילה. אני מרגישה כבובה על חוטים. שיעשו בי מה שרוצים. במילא גם אם אני יחליט להתיאש ולהרים ידיים הם לא יניחו לי. הם יגררו אותי למלחמה בכח, לקרב על החיים.
הקרב המתיש על תוספת ארכה של מספר שנים. ותמיד אהיה בקבוצת סיכון שהמחלה הארורה תחזור.
אין לי תוכן בחיי. הכל ריק, חסר.
אני קמה בבוקר כדי לעבור יום נוסף של מחשבות מעיקות. כדי לעבור עוד יום מהחיים שבעצם אני חיה רק כדי להמשיך במונוטוניות הזו.
בתחילה כשחליתי, אמרתי שאלוקים שלח לי את המחלה כדי לגוון בשגרה האפורה. וכעת החיים בצל המחלה הפכו לשיגרה כואבת ושחורה.
אם פעם, לפני שבוע , שבועיים כשרון היה מגיע זה היה כמין התגשמות חלום. הרי שהיום זה לא מצליח להחדיר בי שום רגש מכל סוג שהוא. לא שמחה, ומנגד לא כעס ולא תיעוב, אין בי אהבה, אין בי שינאה. אין בי יותר רגשות. אני חלולה. מרגישה כרובוט שפועל על פי שלט, נענה לכל לחיצת כפתור.
נויה מדברת איתי, אני לא עונה, אני אפילו לא שומעת אותה, היא פורצת בבכי. זה מוזר. למה היא בוכה?!
לכאורה אם היה נותר בי רגש אני הייתי אמורה לפרוץ בבכי. על מה היא בוכה לה יש חיים. לי אין. מה שיהיה איתי יהיה. כלום לא בידיים שלי, יש כח עליון שמנווט הכל.
כח עליון? קרן? הכל בסדר? את שתמיד לעגת לכל המעופפים הרוחניים האלה, מדברת על כח עליון? כן, אחרי שעוברים דברים בחיים מגיעים באיזה שהוא מקום לנקודת האמת שנמצאת בכל אחד מאיתנו. תמיד ידעתי, תמיד הכחשתי,
למה? כי זה מפחיד, זה גדול, זה מחייב. מה מחייב? ואז? אם יש כח עליון ? זה מחייב להכיר בעובדה. ואם מכירים בעובדה זה מחייב אותי בתור אדם שחי בעולם לחקור, ולברר אודותיו. בעצם מה כל הפילוסופיה הזו?! הרי ברור שזה אלוקים! מה כל כך ברור? אולי זה הבודה של נויה מהודו? אין מצב.
אני לא מאמינה שהכח הזה נובע מאנוש או מצלם שהוא יצר. קרן, למה באלוקים את מאמינה? אני? באלוקים? הקול הפנימי החדש הזה שנבע ממקור לא מזוהה לא הניח לי. משום מה כשהגעתי למסקנה שאכן אני, קרן מאמינה באלוקים!
התמלאתי בתחושה רגועה, שיש עתיד ויש מחר. ויש סיבה לחיות. הרי יש כח עליון שהביא אותי עד הלום. ועברתי משבר במחלה, משבר שהגדרת הרופאים ליציאה ממנו היתה ``נס רפואי``, כן, לי לקרן.
הרגשתי צורך עז לשתף מישהו בגילוי שלי על עצמי. אבל נויה כבר לא היתה שם.
עצמתי את עיני והפעם עם חיוך על שפתי.

תודה מראש למגיבים בקומונה.