1800550
סיפורים
בין תקווה לייאוש - סיפור בהמשכים
פרק יב'
זו היתה אמא, היחידה שהורשתה להכנס מעבר לזכוכית הבידוד שכמו חצצה ביני לבין העולם.
פקחתי את עיני, התחושה הראשונה היתה שגוף זר מציק לי בפני. הכרתי את התחושה, זו היתה מסכת החמצן שכל כך שנאתי. הציפצוף המוכר של המוניטור נישא בחלל.
הבטתי באמא, עיניה אדומות. התלבטתי אם לשייך זאת לחוסר שינה, או לבכי. הדמעות שפרצו מעיניה למראה שהתעוררתי הראו שזה נבע מבכי ממושך. הנוקשות שהיתה שם קודם התפוגגה כלא היתה ואת מקומה תפסה רכות לא מוכרת.
אמא יצאה מן החדר בריצה, וחזרה כשהיא גוררת אחריה את דוקטור שוהם, היא הצביעה על מיטתי , נדמה היה שאבדה לה יכולת הדיבור.
למה דוקא את דוקטור שוהם?! סביר להניח שבגלל שהיה הראשון שניצב שם כשיצאה בסערה מהחדר. הבטתי בו. אולם התחושה הרגילה של הפרפרים בבטני, נעלמה. ואת מקומה תפסה תחושת ריחוק בלתי מוסברת.
האם השלמתי עם האקסיומה שאינו שלי? שאין לנו עתיד? שהוא של נויה?
נויה, איפה היא?! הרגשתי שאני רוצה רק אותה לידי, עכשיו, ברגע זה. לחיצה בקצות אצבעותי העירה אותי משרעפי, היה זה רועי.
הוא פנה אלי, ``חזרת אלינו, את כבר שלושה ימים נמצאת בעולמות משלך``, שלושה ימים? היתכן? הרבה שאלות עמדו על דל שפתי. אולם מכונת ההנשמה שהתחברה לגרוני, מנעה ממני לדבר.
רועי חסך ממני את המאמץ והחל להרצות בשטף, חש מינימום על קטדרת ההרצאות באוניברסיטה.
הריכוז היה ממני והלאה. הבטתי באמי, היא התמקדה בדברים שאמר. משום מה הם גרמו לה לפרוץ בבכי. האם ימי ספורים? או שמה היא בוכה על כך שיש לי עוד תקוה להישאר בחיים?!
די. למה אני כזאת צינית? למה?
אמא אוהבת אותי, תמיד אהבה. אז איפה היא הייתה עד עכשיו? היא אוהבת את עצמה.
זה שאני חולה פוגם בשלמות חייה שלה. לכן גם יש מקום לצער מבחינתה.
אני בכלל רוצה לחיות? אולי עדיף למות?! לא! מוות זה בריחה. בריחה מהתמודדות. ואז? מי אמר שחובה עלי להעביר את חיי בהתמודדות? והרי גם בריחה זו התמודדות. די. די. די. על מי אני משקרת, אני רוצה לחיות, אני חייבת לחיות. אני מוכרחה לחיות, אין כאן ספק. אין ברירה. אני יחיה!
הסטתי את עיני מהנקודה הלא מוגדרת שהתמקדתי בה, אמא כבר לא היתה שם. גם רועי לא. עצמתי את עיני. בתקוה להעלם. לשכוח, להפסיק לחשוב. לשקוע בשחור העמוק הזה, האין סופי.
תודה מראש למגיבים בקומונה.