1800550 - סיפור בהמשכים-השתקפות

1800550

סיפורים

השתקפות - סיפור בהמשכים

פרק יח'

שעות של שיחות אינסופיות עברו על שירה ודודי. הם עברו כבר כמה פגישות מאז פגישתם ה"ראשונה". גם כעת הם היו שרויים במהלך שיחת טלפון שהתחילה לפני שעה. מנותקים ממגבלות של זמן ומקום.
"אז רק רגע, את אומרת בעצם שהחברה הזאת שלך, רותי, התחילה לחזור בתשובה, בגללך?" הוא שאל בתדהמה ובהערכה.
"לא בדיוק בגללי...גם, אבל לא בדיוק, היא כבר זמן רב מחפשת משהו להיאחז בו, סוג של אמונה, והיא באמת התחילה להתקרב לדת בעזרתי, היא כבר התחילה לשמור על צניעות ושבת, עם כשרות קצת קשה לה אבל גם את זה היא קיבלה על עצמה..." היא ענתה בגאווה מסוימת, היא הייתה גאה ברותי שהחליטה את ההחלטה האמיצה הזאת.
"אבל רגע, מה עם הארוס שלה? איך קוראים לו?... יניב?" הוא ניסה להיזכר.
"כן קוראים לו יניב. הוא גם בתהליך, מסתבר שכבר הרבה זמן שהוא מתקרב לדת אבל הוא חשש לגלות את זה לרותי, כדי שלא יווצר מצב בו היא תעזוב אותו בגלל התקרבותו לדת. אבל בסופו של דבר רותי שיתפה אותו בלבטיה, והוא גילה לה על התהליך שהוא חווה, והיא הסכימה להיות שותפה לכך".
"יפה. זה בוודאי היה להם קשה. תימסרי לחברה שלך שאם יניב רוצה איזושהי עזרה או סתם אוזן קשבת הוא יכול ליצור קשר איתי".
"אני אמסור לה..." היא אמרה כשחיוך הופיע על פניה.
"אני חייב לנתק, חברים שלי עוד מעט יגיעו לחדר, אני אפילו חושב שאני שומע אותם צועקים במדרגות כאן... לילה טוב שירוש"
"לילה טוב".
באותו רגע שניתק נכנס לחדר חברו שלומי. " עם מי דיברת?" שאל בסקרנות.
"לא עניינך" הוא אמר לו בחיוך חולמני.
"לפי החיוך הזה אני כבר יכול לנחש מי זאת הייתה..."
"באמת?" הוא שאל והביט בו.
"כן...זאת שירה שלך נכון?"
"אתה צודק, כמו תמיד. זאת באמת הייתה שירה, שירה שלי". הוא אמר מתענג על המילה שלי...
"נו, מה קורה ביניכם? כבר עבר זמן מאז שסיפרת לי על הפגישה שלך איתה... " הוא שאל מנצל את העובדה שחבריהם לחדר עדיין לא הגיעו.
"אתה ממש סקרן היום אתה יודע?"
"כן אני מודע לחסרונותיי. אבל אתה עדיין לא ענית על השאלה שלי". הוא אמר וזרק עליו כרית.
"טוב..טוב... האמת היא בפגישה הבאה שלנו אני הולך להציע לה... אתה יודע, נישואים".
"וואו, הגיע הזמן, מזל טוב".
"תודה". הוא ענה בחולמניות.
"אתה הולך לעשות את זה בצורה מיוחדת או שפשוט תשאל אותה?"
"אתה לא מוותר... אני רוצה לעשות את זה בצורה מיוחדת אבל עדיין אין לי שום רעיון... לך יש?"
"נצטרך לחשוב על זה...מתי הפגישה?"
"עוד יומיים".

@@@

"שמואל, נו, מה את אומר? אני חושבת שזה רציני..." שאלה חנה הלפרין את בעלה
"אני גם חושב כך... לא זכור לי שלפני זה שירה נפגשה מספר כזה של פגישות עם בחור אחר".
"היא גם מדברת איתו כל הזמן בפלאפון... אז מה אתה חושב? היא מצאה את הבחור שלה?"
"אני חושב שכן... לפחות כך זה נראה...".
"אני לא אהיה רגועה עד שהיא לא תבוא ותודיע לי את זה רשמית, הרבה הפתעות היו לנו עם הילדה שלנו..." היא אמרה כשחיוך קטן על פניה.

@@@

שירה ישבה במשרדה, כמעט ונעלמת בניירת המרכיבה סיסמאות שונות לתוכנה מסובכת במיוחד. למרות שהייתה עסוקה בדבר שהצריך חשיבה מרבית וריכוז מלא ראשה חשב על הפגישה הבאה שלה עם דודי, שתהיה היום בערב. למרות שמעולם לא הייתה מאושרת כמו בתקופה זו, עדיין הטרידה אותה המחשבה שדודי עדיין לא הציע לה נישואים. היא הרגישה שהוא זה שאיתו היא רוצה לחיות וידעה שגם הוא מרגיש כך. אבל היא לא הבינה מדוע הוא מתעכב כל כך בהצעה. 'אולי הוא מפחד ממחויבות?' היא שאלה את עצמה. ונותרה ללא מענה.
דפיקה רכה בדלת. "תיכנסי רותי" היא אמרה בלי להסיר את עיניה מהדפים. רותי פתחה את הדלת ונכנסה לחדר.
"איך ידעת שזו אני?" היא שאלה בפליאה.
"לפי הדפיקות העדינות שלך, אין אף אחת במשרד שדופקת בעדינות כזו..." היא אמרה לה בחיוך.
"מה שלומך? יש עומס היום?" היא שאלה בהתעניינות.
"הכל ברוך ה' בסדר, יש מעט עומס, אבל אני מודה על זה. זה מעסיק את הראש שלי מלחשוב על דברים אחרים".
"דברים כמו מה?" היא שאלה בחיוך מבין.
"על מה כבר אני יכולה לחשוב?" היא הרימה את ראשה וחייכה לרותי בחולמניות.
רותי צחקה. היא בהחלט הבינה את הרגשתה של שירה. היא הייתה במצב דומה.
"יש איזושהי סיבה מיוחדת שבאת לכאן?" שאלה שירה בעודה מביטה בהרמת הדפים והדיסקים שהחזיקה רותי בידיה.
"כן. אני באמצע פיתוח תוכנה כמו שאת יודעת. ורציתי שתעיפי מבט בה, לבדוק שהכל מתקדם בסדר". היא אמרה בדריכות.
שירה שהבחינה בדריכות בקולה של רותי, ייחסה אותו לכך לאי הנעימות שחשה רותי בלבקש משירה עזרה. היא נענתה לרותי והבטיחה לה שתסתכל על התוכנה.
"את צריכה שאני אעשה את זה לפני תאריך מסוים?"
"אממ... כן אם תוכלי לראות את זה היום זה יהיה מצוין. אני צריכה להגיש אותה מחר".
"אוקיי, אני מאמינה שיהיה לי מעט זמן לעיין בה. אני אשתדל".
"תודה רבה שירה, זה ממש דחוף וסודי, אז אם תוכלי, את יודעת...לראות את זה כשאת לבדך ועוד יום".
"אין בעיה".
"תודה! אין לך מושג עד כמה אני מעריכה את זה". היא אמרה לה בהתרגשות.
"אין לך על מה לבקש תודה, זה בסדר גמור".
"טוב, אני צריכה כבר ללכת, להתראות ושוב תודה".
"להתראות".
"להתראות".

@@@

רותי יצאה ממשרדה של שירה כשאנחת רווחה יוצאת מבין שפתיה. היא כל כך שמחה שהצליחה לעשות זאת בלי לעורר את חשדה של שירה. בתחילה היא לא האמינה שתצליח אבל בסופו של דבר ה' עזר לה במשימתה.
באותו בוקר כשהיא הגיעה לעבודתה היא לא חשבה שדבר כזה יוטל עליה. עוד לפני שהיא הניחה את תיקה על הכיסא, היו דפיקות נמרצות על הדלת ושליח של חברת משלוחים ידועה דפק נמרצות על דלת משרדה. הייתה לו חבילה קטנה שהייתה ממוענת לה. היא פתחה את החבילה אחרי שחתמה על טופס הקבלה. מתחת לעטיפה הסתתרה קופסא של דיסק כסוף ומעטפה. היא פתחה את המעטפה, ובדף שבפנים היה כתוב כך:
לרותי,
את אמנם לא מכירה אותי אישית אבל אני מניח ששמעת עליי רבות. קוראים לי דודי רוזן ואני יוצא עם חברתך שירה. בדיסק שמצורף לחבילה מוקלטת הצעת הנישואים שלי לשירה. היום בערב לי ולה יש פגישה ואני מעוניין ששירה תראה את ההצעה לפני הפגישה, אני יודע שאת תוכלי לגרום לה לראות את זה לפני שאני אראה אותה בצורה שלא תהיה חשודה.
תודה מראש
דודי.

@@@

דודי היה בדרכו למקום בו היה צריך להיפגש עם שירה. פארק ציבורי בו הם הרבו להתראות. בידיו הוא החזיק זר ורדים אדומים אותו רצה להעניק לה. הוא כסס את אצבעות ידו הפנויה. עוד שעה מפרידה בינו לבין הרגע המכריע ביותר בחייו.
"היא חייבת להסכים" הוא ניסה לשכנע את עצמו.

@@@

שירה כבר הייתה מוכנה לפגישה כשנזכרה בדיסק שרותי העבירה לה היום אחר הצהריים. היא התיישבה במהירות בחדרה, סוגרת את הדלת כדי שאחיה הקטנים לא יפריעו לה. היא קיוותה בליבה זה לא יארך יותר מידי זמן שהרי עוד זמן קצר עליה לצאת לעבר הפארק.
היא פתחה את כונן המחשב והכניסה את הדיסק. חלון קטן הופיע על צג המחשב, הוא הראה שהדיסק מכיל בתוכו קובץ וידאו.
'קובץ וידאו?' היא חשבה לעצמה בהפתעה. ' למה שרותי תשים פה קובץ וידאו?' היא חשבה לעצמה בהפתעה. 'אולי טעיתי בדיסק? או שרותי טעתה?'
היא לחצה שתי לחיצות על העכבר, והקובץ נפתח. כמו בהילוך איטי היא ראתה את המסך מתמלא בקטע וידאו שהכיל בתוכו את הים בשעת שקיעה. היא כמעט וסגרה את הקובץ אבל עצרה בעצמה כשלמול עיניה הופיע דודי. מבולבלת היא הביטה בהשתאות בקטע הוידאו.
רעש הים המה ברקע, דודי עמד במרכז המסך כשחיוך גדול מופיע על פניו.
"שירה, אני יודע שאת מופתעת עכשיו ושעוד מעט אנחנו גם ככה צריכים להיפגש אבל קחי לך כמה דקות ותתרווחי לך בכיסא".
"מאז שראיתי את עיניך בפעם הראשונה נחקקת בתוך ליבי. כמה שניסיתי להוציא מליבי לא הצלחתי, אני אוהב אותך כמו שמעולם לא אהבתי אדם אחר". הוא הביט ישר לתוך עיניה מעביר בה צמרמורת נעימה.
"אני נמצא עכשיו במקום הכי רומנטי בעולם, בחוף הים, רק כדי לשאול אותך את השאלה הכי חשובה ששאלתי אי פעם. התנשאי לי?" הוא שאל כשקולו רעד.
שירה הרגישה את נשימתה נעתקת ממנה בהתרגשות, ליבה האיץ את מהירותו. כן! היא רצתה לצעוק. אני רוצה להתחתן איתך! רגשות שונים מילאו אותה בערבוביה. היא רצתה לראות אותו, פנים מול פנים. אבל היא המשיכה להביט בקטע הוידאו.
"אני יודע שזו לא הדרך הכי מקובלת להציע כזה דבר אבל אני רציתי לתת לך את ההצעה הכי מיוחדת שאני יכול לתת לך. וזה מה שעלה לי במחשבותיי. אני מחכה לך בפארק". הוא אמר כשחיוך גדול ממלא את פניו. היא אפילו חשבה שראתה דמעה קטנה של התרגשות נוצצת בזווית עינו.
היא כיבתה את המחשב ויצאה מחדרה במהירות מנגבת את דמעות ההתרגשות שבעיניה. היא יצאה לרחוב ההומה ונכנסה לאוטובוס שהגיע במהירות לתחנה שליד ביתה.
היא ירדה מהאוטובוס בסמוך לפארק והתחילה ללכת במהירות עד כמה שאפשרו לה רגליה הרועדות שלבשה. היא הגיעה לספסל הקבוע שלהם. וראתה אותו יושב שם, בגבו אליה. הפארק היה ריק באזור זה והעניק להם פרטיות. השמש הקייצית זלחה את קרניה האדומות האחרונות וליטפה את פניה של שירה.
"דודי!" היא קראה לו בהתרגשות.
הוא זינק ממקומו והגיע אליה במהירות. עמד למולה כשבידיו הרועדות הוא החזיק את זר הורדים.
הם הביטו זה בעיניו של זו, בלי יכולת לדבר.