1800550 - סיפור בהמשכים-השתקפות

1800550

סיפורים

השתקפות - סיפור בהמשכים

פרק יז'

מוחו שותק כמעט לחלוטין. הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו הייתה המודעות הגדולה לכתם הקולה שבחולצתו. אבל תוך שניה גם מחשבה זו נעלמה. היא הייתה כל כך קרובה אליו. קרובה כמו שלא הייתה הרבה זמן. מבטה מושפל, היא הביטה ברצפה שלרגליה במבוכה. אבל כעבור כמה שניות שנדמו כנצח, היא הרימה את מבטה, הנחוש כעת והביטה בו, ישר לתוך עיניו, מותירה אותו נתון לחסדיה.
"היי" הוא אמר לה אחרי כמה רגעי מבוכה.
"היי". היא החזירה לו בביישנות.
"טוב לראות אותך...התגעגעתי..." הוא אמר בצורה גלויה.
"גם אני..." היא השיבה כשלחייה מקבלות גוון ורדרד שהעמיק יותר ויותר.
"שנשב?" הוא אמר והצביע לעבר השולחן בו בחר.
"כן..." ולאחר שהביטה לכיוון שאליו הצביע הוסיפה " בחירה מעניינת..."
"חשבתי שזו תהיה התחלה טובה...את יודעת, להתחיל מאותו המקום...."
שניהם חייכו אחד לשניה, שוכחים מהעולם שסבב אותם. מתמכרים לאותה הרגשה.
הם התיישבו זה מול זו. לא יודעים מה לומר. כיצד להתחיל לדבר ועל מה. שירה הבחינה בכתם הקולה שעל חולצתו וחייכה לעצמה. דודי שהבחין בזה מיהר לתרץ לה "המלצר לא היה זהיר מספיק והפיל לידי את המגש שעליו היו כמה כוסות קולה..." הוא אמר בעודו מסמיק.
"אני מבינה שזה לא כל כך נעים להתחיל ככה פגישה.. אבל זה באמת לא איכפת לי. מצידי שכל החולצה הייתה מוכתמ-" היא אמרה ועצרה כשקלטה שהיא נסחפה מעט בדבריה.
הבעה של שביעות רצון ועם זאת בושה ניבטה מעיניו של דודי שהביטו ישירות לתוך עיניה וגרמו לה להרגיש כמו שלא הרגישה הרבה זמן.
הם ישבו ודיברו שעות. לא שמים לב לשעה שמתאחרת. המלצרים הביטו בהם בחוסר נוחות, לא ידעו כיצד לרמוז להם ששעת הסגירה כבר עברה לה. אבל בלית ברירה הם עשו זאת. ושלחו מלצר להגיד זאת להם.
"אני לא רוצה להפריע אבל...כבר אנחנו היינו צריכים לסגור".
"אוי אני כל כך מצטער, לא שמנו לב לשעה..." אמר דודי בהתנצלות כששילם לו.
הם עזבו את המסעדה וטיילו ברחוב הקרוב. הכל היה כל כך מושלם. שניהם הרגישו הקלה כשגילו שרגשותיהם לא נעלמו אלא נשארו חזקים כמו פעם. המבוכה הראשונית שהייתה ביניהם נעלמה כלא הייתה. הם הרגישו חופשי לדבר על כל נושא. הם לא רצו להפסיק לדבר, אבל ידעו שהשעה כבר מאוחרת. ושעליהם לחזור לבתיהם.
השעה שבה האוטובוסים האחרונים יצאו כבר עברה ודודי מצא את עצמו מתעקש ללוות את שירה לביתה.
"דודי, לא!". שירה אמרה בצורה נחרצת.
"למה לא? אני לא מבין... את לא רוצה שאני אבוא איתך?"
"בוודאי שאני רוצה..." היא אמרה בעודה מסמיקה.
"אז מה הבעיה?"
"אני פשוט לא רוצה ש..." אמרה והפסיקה באמצע.
"את לא רוצה מה?" הוא שאל, מביט לתוך עיניה שעד לפני רגע הביטו ברצפה.
"אני לא רוצה שזה יפגע בך...בכל זאת הישיבה שלך קרובה לכאן ואילו ביתי די רחוק. גם ככה השעה כבר מאוחרת, ובגללי אתה תאחר מחר לישיבה..."
דודי הביט בה וחייך אליה.
"זה לא מצחיק!" היא ענתה בעקשנות. אני באמת דואגת לך!".
"אני לא צוחק... אני פשוט..." אמר ועצר.
"פשוט מה?"
"כלום, זה לא משנה... בואי אני בכל זאת אלווה אותך. ואין לך על מה לדאוג, אני אקום בזמן..."
שירה נותרה מסוקרנת בקשר למשפט הסתום שאמר קודם לכן, הוא פשוט מה? אבל היא הייתה עייפה מידי מכדי לנסות ולשכנע אותו להגיד לה את מה שאמר.
היא הלכה על המדרכה והוא לצידה. שירה החליטה שילכו בדרך צדדית בה לא יפגשו באנשים סקרנים שיתהו לפשר העובדה שביתו של הרב מטיילת עם בחור צעיר שאיתו עדיין לא התארסה. 'עדיין?' האם זה באמת הולך לקרות? שאלה את עצמה בהתרגשות.
הם לא היו צריכים לדבר כדי להרגיש קרובים. הם הלכו בשתיקה, כמעט וקוראים זה את מחשבותיה של זו ולהפך. הם הצטערו כשגילו שכבר היו קרובים לביתה, ושעליהם להיפרד.
"אז כאן את גרה?" הוא שאל בשקט, חושש ולהפיג את הרגע הקסום בו הם היו שרויים.
"כן...בבניין הזה" אמרה והצביעה לעבר הבניין השלישי מהם.
"באיזו קומה?"
"בקומה השנייה...רואה את החלון שעליו תלויה האדנית עם הפרחים?"
"רגע...כן, אני רואה אותו"
"זה החדר שלי..." אמרה בסתמיות כאילו פרט זה היה שולי בעיניו.
"מעכשיו כל ערב אני אבוא לכאן כדי לראות אותך..." אמר לה אחרי שחשב רבות אם לומר משפט זה ולהפוך אותו חשוף בפניה.
שירה שהביטה בכוכבים שזהרו מעליהם, הסמיקה מעט וחייכה אליו חיוך קטן.
"טוב... אז הגיע הזמן להיפרד..." הוא אמר.
"כן... כבר מאוחר..." היא הסכימה.
"אז...לילה טוב..."
"לילה טוב".
למרות מילות הפרידה, הם נשארו עומדים במקומותיהם, לא יכולים לעזוב אחד את השנייה. כאילו פחדו שאם ייפרדו עכשיו שוב לא יתראו למשך זמן ארוך. באופן אוטומטי שניהם צחקו על התנהגותם הילדותית מעט.
"כבר מאוחר..." הוא הביט בשעונו.
"כן.. טוב אז עכשיו באמת, לילה טוב". היא אמרה מחייכת.
"לילה טוב".
דודי עשה את הצעד הראשון והחל להתרחק מהמקום, מפנה לה את גבו. שירה כמוהו גם חלה להתקדם לעבר כיוון ביתה. בצעדים איטיים, כשתחושה עילאית ממלאת אותה. היא עדיין לא עיכלה את מה שהתרחש בערב האחרון. בעודה משחזרת את פגישתם התקבלה הודעה לפלאפון שלה. הודעה מדודי.
לא האמינה שכל כך מהר הוא הספיק לכתוב משהו. היא הביטה לאחוריה וראתה אותו עומד במרחק ממנה, מביט אליה מחייך, כדי לראות את תגובתה.
היא פתחה את ההודעה בסקרנות וקראה " היה ערב מדהים! נ"ב בקשר למשפט הקטוע שאמרתי קודם לכן... רציתי לומר שאני אוהב אותך..." גם אני אוהבת אותך! רצתה לצעוק לעברו, אבל היא הסתפקה בלשלוח לו את זה לפלאפון בתור הודעה ולחייך לו מרחוק.
היא הייתה מאושרת כמו שלא הייתה זמן רב. שניהם חיכו יותר מידי זמן. מרוב אושר היא כמעט ודילגה במדרגות אבל היא ויתרה על הרעיון במהירות בעודה מודעת לנעלי העקב שלבשה. היא הוציאה את המפתח מתיקה וציפתה להיכנס לבית רדום וחשוך. אבל למרבה הפתעתה היא ראתה את אמה שעיגולים שחורים של עייפות היו מתחת לעיניה, מחכה לה ערה בסלון.
היא קמה אליה וחיבקה אותה בחום. שירה נצמדה לחיבוק, נאחזת בו. רצתה לחלוק איתה את שמחתה.
"מה שלומך שירה?" היא שאלה.
"הכל בסדר, ברוך ה' " שירה ענתה וידעה שאמה רוצה לשאול אותה איך הייתה הפגישה, אבל היא עוצרת בעדה משום שלא רצתה לדחוק בשירה.
"אמא, זה בסדר את יכולה לשאול איך היה..." היא אמרה לה בחיוך.
"איך היה?" היא שאלה בעודה צוחקת בהקלה.
"היה מושלם..." שירה אמרה בפתיחות.
"באמת?" היא שאלה כשהבעת אושר עלתה בפניה.
"כן... לא יכולנו להפסיק, לכן חזרתי רק עכשיו. אמא, הוא בחור כל כך טוב, אני מרגישה שהוא מתאים לי..."
"אני כל כך שמחה לשמוע את זה!" היא אמרה לה וחיבקה אותה בחום.
שתיהן צחקו ודיברו על הפגישה עוד שעה ארוכה מתעלמות מהשעה המאוחרת.
"נו, אז מתי נוכל להגיד מזל טוב?" אמה שאלה בתור בדיחה.
"אמא, די... כל דבר בעתו, עדיין אי אפשר לדעת מה יקרה..." היא אמרה בעודה מסמיקה.
"אני רק צחקתי..." היא התגוננה. " למתי לבקש מסבתא שתקבע את הפגישה השניה?"
"אני לא יודעת... אני חושבת שהשבוע אין לי זמן פנוי, נכנס פרויקט חשוב מטעם החברה, ואני לא חושבת שישחררו אותי מוקדם מהעבודה. יש לי הרבה שעות נוספות השבוע. אני מאמינה שביום ראשון הבא, אני אוכל."
"אני מקווה שזה יסתדר גם עם הצד השני".
"טוב לילה טוב אמא".
"לילה טוב, נסיכה".

@@@

דודי ראה את חיוכה מרחוק ונמס בתוכו. לא יכול היה שלא לשלוח לה את ההודעה הזאת. הוא המשיך ללכת בדרכו. רק לפני כמה דקות הוא הדליק את הפלאפון וכבר קיבל הודעה מאימו. " תתקשר אליי אם אתה יכול, אחרי הפגישה".
הוא חייך לעצמו ודמיין את אימו יושבת בכורסא הקבועה שלה, עם ספר פתוח לפניה כוססת אצבעות מרוב דאגה לבנה.
"הלו? אמא, מה שלומך?" שאל אותה.
"עזוב עכשיו מה שלומי, מה איתך? איך היה?" היא שאלה בדאגה.
"איך היה מה?" הוא שאל בתמימות, מנסה להתבדח מעט.
"דודי, נו, אני לא מסוגלת להישאר במתח הזה, אני לא הולכת ונעשית צעירה מיום ליום, אני רוצה לראות נכדים". היא אמרה כשתחינה בקולה.
"אני רק יוכל לומר לך שאת קרובה להגשים את חלום הנכדים יותר מתמיד..." אמר לה כשחיוך גדול הופיע על פניו.
"באמת? אני כל כך שמחה בשבילך... אתה בטוח?" היא שאלה בחשש.
"הייתה פגישה מדהימה, ואני חושב שזאת הבחורה שאני הולך לחלוק איתה את חיי, התחברנו מהרגע הראשון.. ואני חושב שגם היא הרגישה בדומה לי" הוא אמר בדיוק כשקיבל את ההודעה שלה 'גם אני אוהבת אותך'.
"דודי אני כל כך רוצה לראות אותה, לחבק אותה, להכיר אותה. מתי תפגיש בינינו?"
"אמא, לא צריך להיסחף, אמנם זה נראה שזה השידוך שלי, אבל לא צריך למהר מידי, תני לנו לעשות לנו את זה בקצב שלנו, ובעזרת ה' הכל יבוא על מקומו בשלום."
"איך שתגיד, אני לא רוצה לדחוף יותר מידי. לילה טוב דודי, אני אדבר עם גברת ברמן בקשר לפגישה הבאה, אתה בטוח שגם היא תרצה פגישה שניה?"
"כן, אני בטוח. לילה טוב אמא".
רעד קל של התרגשות עבר בגופו בעודו נזכר בחיוכה, בעיניה, הוא כל כך ציפה לפגישה השנייה, שמבחינתו היה מוכן לחזור על עקביו ולהוציא אותה לפגישה שנייה באותו רגע.