גולש יקר.... לידיעתך
1800550
סיפורים
צידו האפל של הגורל - סיפור בהמשכים
פרק ז'
ירושלים, הר המנוחות.
שעת צהריים מאוחרת.
הם הלכו לפני המיטה, עשרה בנים ואישה.
הדמעות לא מפסיקות לרגע, אבא...
"יושב בסתר עליון בצל ש-ד-י יתלונן..."
אנשי החברה קדישא נושאים את המיטה בעיניים כמעט עצומות. יום יום הם עוברים את זה, אבל כל פעם זה כואב מחדש...
סבא וסבתא, ההורים של אמא. חברים מהישיבות ומקומות העבודה, שכנים, מכרים...
ההורים של אבא לא באו, הם חלשים מידי בשביל לעבור את הסיוט של טיסה במטוס אוקראיני ישן...
הנה אבא מורד אל הקבר, אנשי החברה קדישא מזיזים את האלונקה הצידה.
מניחים את הבלוקים מעליו, אבא נטמן באדמה...
אף אחד מהאחים אינו מהין להסתכל, עיניהם מושפלות והם בוכים...
בוריס עמד לפני כולם, מביט מבעד למשקפי השמש בקבר הטרי. משקפי השמש לא מצליחות להסתיר את הדמעות שזולגות על לחייו, הוא אינו בוכה בקול. לא... אבא רוצה שהוא יהיה חזק.
מותר לו לבכות, הוא יודע. אבל הוא לא יתפרץ, הוא ישמור את זה לרגע שהוא יהיה לבד...
עכשיו מכסים את הקבר בחול. אחד אחד הם ניגשים, אוחזים באת החפירה. הידיים רועדות, האחיזה רפה והאת נופלת כל רגע.
בוריס נרעד שוב, עכשיו תורו. לאט לאט הוא ניגש אל הקבר, אוחז באת החפירה בחוזקה. כאילו היא זו שתכניס בו מעט כוח, מרגיש את קור הברזל בידי המזיעות.
הוא לא רואה כלום, הכל סביבו מסתובב. לוקח מהחול שבצידי הקבר וגורר אותו אל הבור...
מישהו אוחז בכתפו, מלטף בידו השנייה את לחייו. בוריס מסתובב, אבא עומד מאחוריו מחייך...
"אאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!"
בוריס נפל אחורה...
מישהו שעמד מאחוריו הציל את ראשו ממפגש עם שביל הבטון...
***
חושך. קצת קר ובוריס מנסה לקום.
- איפה אני?- הוא קם. נעמד, מיישר את החולצה. מרים את היד אל הצווארון, מרגיש את הקרע שמתחתיו...
הקרע שהוא עשה בבית החולים כשהמוניטור צפצף את הצפצוף האחרון...
העיניים מתרגלות אל החושך, הוא נמצא בחדר שלו בבית.
- מה אני עושה פה?-
מנסה להיזכר באירועי היום. ההלוויה, כיסוי הקבר, איך פתאום הרגיש שמישהו נוגע בו וכשהסתובב... הוא ראה את אבא...
הוא רק זוכר שהורידו לו את משקפי השמש ושפכו עליו מים...
רגע, מנין! צריך לומר קדיש. מה הוא עושה פה? צריך לשבת שבעה...
לשבת שבעה...
לשבת שבעה על... על אבא!!!
בוריס קם מהמיטה ויוצא מהחדר, בסלון מתפללים ערבית, הוא שומע את גרישה אומר קדיש...
הוא מסתובב לכיוון החדר של אבא, הדלת סגורה. הוא רץ לשם, לוחץ לאט על הידית. חושש להיכנס...
החדר של אבא...
הכל נשאר כמו שהיה, אף אחד לא נכנס לכאן מאז הבוקר. הנה ארון ספרי העבודה שלו, המחשב, שולחן העבודה שבו נמצאת ה... המגירה של אבא...
***
"משרד עורכי הדין שלו":
עורך הדין יואב שלו ישב במשרדו, נשען על השולחן הכבד. ממולו יושב בנו גלעד, מחזיק בידיו תיק מסמכים חום.
"מה אני יגיד לך?" הוא נאנח, "בכל הקרירה שלי, בכל ספרי המקצוע, מכל עורכי הדין שהיה לי קשר איתם... לא שמעתי או קראתי על סיפור כזה..."
עורך הדין גלעד שלו הביט באביו, אבא כבר ארבעים שנה במקצוע. הוא צודק, מקרה כזה מפחיד אפילו בסרטים עוד לא המציאו...
"אבל... אבל אבא, איך אנחנו עושים את זה?" יואב דפק על השולחן בעצבנות, "עושים את מה?" "איך אנחנו מעבירים את הצוואה לבני המשפחה? איזה אדם יהיה מסוגל להביא להם את זה?" גלעד הסתכל על אביו, הוא ראה את המתח על פניו. "אמממ..." יואב לא ממש יודע מה לומר, "אני חושב ש... אני לא ממש בטוח... בעצם, הרי אתה זה שערך את הצוואה עם הלקוח לא?"
גלעד נרעד, הוא לא יתן לאבא להפיל את זה עליו. "לא. אני לא עשיתי כלום, הוא זה שערך ואני בסך הכל כתבתי את מה שהוא הכתיב לי." "כן, אבל בתכל`ס, לפי החוק. אתה הוא העורך דין שכתב את הצוואה ולכן אתה זה שצריך להגיש אותה ליורשים"...
"אבל אני רק חלק ממשרד עורכי דין" הוא ניסה שוב להתחמק, "אתה הוא המנהל ואינך חייב להטיל את זה עלי, אתה יכול להטיל זאת על עורך דין אחר!" גלעד הרגיש מנצח, הוא נתן טיעון חזק לאביו.
"לא ולא!" יואב היה נחרץ. "אני הוא המנהל ואני יודע את החוק, לפי החוק אתה הוא זה שצריך להגיש את הצוואה ליורשים ואני לא אטיל זאת על מישהו אחר! אין לך ברירה גלעד..."
גלעד התעצבן, הוא ידע שאביו פחד מהתמודדות של עורך דין אחר עם הגשת הצוואה. הוא גם ידע שאביו צודק ואין לו ברירה...
הוא קם מהכיסא בכבדות, "טוב, אני אעשה זאת. אשלח להם הזמנה בסוף השבעה..."
***
בוריס עמד בחדרו של אבא, הסידור מונח על שולחן המחשב שלו.
מאחוריו עומדים תשעה מחבריו, תפילת שחרית הראשונה ללא אבא...
הוא נושך את שפתיו, מנסה לא לתת לבכי להתפרץ... פותח את הפה, המילים לא יוצאות...
מכריח את עצמו להביט בסידור ואז פתאום הוא צועק-
"יתגדל ויתקדש שמיה רבה!!!..."
***
השבת הראשונה בלי אבא עברה... כל השבת הוא הסתכל על המקום הקבוע של אבא בבית הכנסת, אף אחד לא העיז לשבת שם...
את ארוחות השבת אכלו כולם ביחד, כל האחים ובני משפחותיהם. בוריס לא היה מסוגל, הוא הלך לאכול בחדר האוכל של הישיבה...
כולם הסתכלו עליו ולחשו, הוא לא נעלב. הוא ידע שהם מרחמים עליו...
***
"שבוע טוב!"
- האומנם? שבוע טוב יגיע? שבוע חדש של שמחה והצלחה יהיה?
לא... השבוע שנכנס הוא שבוע של יתמות ועצב... שבוע רע... רע רע רע!!!
כן בוריס... ברוך הבא למועדון השכול...-
כולם התכנסו בסלון, השבוע אבא כבר לא יעשה הבדלה...
דינה ביקשה שנתן יבדיל, נתן הסכים.
"הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד..."
נתן אחז בגביע בחזקה, "המבדיל בין קודש לחול..." דינה הרימה אליו את מבטה, "אמן..."
***
בוריס נכנס לחדרו של אביו. כל האחים יושבים בסלון, הוא לא זז מהחדר של אבא. אפילו את הארוחות הוא אוכל שם...
בפעם הראשונה הוא נוגע בשולחן של אבא, הוא פותח את המגירה...
ערימת דפים מסודרת, מעל הערימה נחה מעטפה קטנה.
בוריס הוציא את המעטפה מהמגירה, היא הייתה בשבילו...
על המעטפה היה כתוב:
לבוריס, מאבא.
הוא הפך את המעטפה, מצידה השני היה סמיילי קטן ומשפט אחד בכתב זעיר וצפוף.
הוא היה צריך זכוכית מגדלת בשביל לקרוא אותו:
מאבא, זה שלעולם תהיה שלו...
בוריס לא היה מסוגל, המעטפה בערה בידיו.
הוא הכניס אותה חזרה ונעל את המגירה, את המפתח הוא הניח עמוק בכיסו...
מחר, מחר קמים מהשבעה.
מחר הוא יצטרך לשוב אל אבא ולראות את קברו, הוא לא יודע אם הוא יחזיק מעמד...
הוא לא מדבר עם אף אחד, את קולו שומעים רק כשהוא אומר קדיש.
היחיד שהוא מתקשר איתו עוד איך שהוא זה רפאל, החבר הכי טוב שלו.
בלעדיו הוא גם לא היה אוכל ושותה...
רפאל דואג לו שיאכל וישתה, "תשמור על עצמך, בוריס." כך הוא אומר...
היום הוא הוציא לראשונה הגה מפיו, זה היה כשהוא ביקש מרפאל להיות איתו כשיעלו לקבר...
***
יונתן ישב על השטיח, לא מעניין אותו כלום. הנחשבות מתרוצצות בראשו ללא הפסקה...
- מה אני עושה עכשיו? איך אני יחיה בלי אבא? איך? למה הוא היה חייב לקחת דווקא אותו? למה האלוהים הזה לוקח את האנשים שהכי צריך כאן? למה? למה? איך הוא יכול להיות כזה אכזר?-
מישהו נכנס לסלון הומה האדם, יונתן הרים את ראשו לראות מי זה. בפתח ניצב דוד, החבר הטוב שלו.
כשהם היו קטנים כולם היו צוחקים עליהם, "דוד ויונתן", צמד הרעים מהתנ"ך נולדו מחדש בטבריה...
עכשיו דוד לומד בחו"ל והוא בא במיוחד כדי להיות איתו בשבעה. רק נוכחותו בלבד כבר עזרה ליונתן, הוא היה האוזן קשבת שלו...
***
00:37
דוד קם ממקומו, כבר מאוחר מאוד והוא צריך ללכת.
"יונתן, אני אבוא מחר קצת מאוחר כי אני צריך לעזור בבית. אבוא בערך בשתים עשרה. טוב?"
יונתן הנהן בראשו, הוא העריך את מסירותו של דוד אליו. הוא אהב אותו כ"כ!
דוד לחץ את ידו ואז אמר "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים..."
- המקום ינחם... המקום ינחם? האם בתוכניותיו של האל לעזור לנו להתאושש מהמכה הכל כך חזקה שחטפנו? האם יום אחד נוכל לקום בבוקר ולחייך למרות הכאב והזיכרון? האם נמצא מרגוע לכאבינו?-
לתגובות לחץ כאן
ל- צידו האפל של הגורל
לסיפורים
לדף הבית