נכנסות חינם בחו"ל
1800550
סיפורים
צידו האפל של הגורל - סיפור בהמשכים
פרק ב'
פורסם ב29 במאי 2006, 18:20 ב כללי
בוריס ניגש לאבא. "אבא?" "עזוב," נתן עמד מאחוריו. "עזוב אותו בשקט עכשיו, הוא צריך לנוח. גם לא ממש נראה שהוא ער עכשיו". "טוב נתן, אני לא אדבר אליו עכשיו. אגב, הודעת לכולם? לאמא?" נתן הציץ בשעונו. "לא. לא הודעתי לאף אחד חוץ ממך עדיין. אני יוצא להתקשר לכולם. תשגיח על אבא לבנתיים."
בוריס התיישב על ספה במסדרון, הוא לא רוצה להפריע לאבא. על השולחן מונח עיתון של אתמול, רה"מ יצא לארה"ב לפגישה עם הנשיא. - מעניין את מי? אבא יותר חשוב!- לחם לעניים, הומלסים, פיגועים, הכל מתגמד. - מה שעובר עליהם זה כלום! אני הולך לאבד את אבא... לאבד? שטויות! תרגיע את עצמך! אבא יעבור את זה ויבריא, הוא רק ינוח מעט תחת מעקב רפואי ויחזור הביתה.- ספורט, כלכלה, ביזנס... - זה עוד יותר שטויות! חבל על הדפים. את מי מעניין בכלל תמונה של באסטון?- שוכח שהוא בעצמו שרף שעות על צפייה במשחקים ועל התכנונים שלו להיות בבית בזמן המונדיאל ולצפות בו.
- יאלה! מה אני בלחץ? כמה ימים מחוץ לשגרה והכל יסתדר.-
נתן הגיע. "כולם בדרך לכאן..." בוריס התפלא "כולם?" "כן", אמר נתן. " העובדים והלומדים, כולם שמעו מה קרה ואמרו שתוך שעתיים מקסימום באים."
כשאומרים "כולם" הכוונה לנתן – הבכור, שמואל, גרישה – גרשון, אלי, מיכאל, אריה, אלכס. והרווקים – ארז, יונתן והקטן בחבורה – בוריס.
נתן הלך לדבר עם הרופא. בוריס נכנס לחדר, אביו שכב שם דומם אבל עיניו היו פקוחות. "אבא?" אלחנן הרים את עיניו, "בוריס? בוריס בן יקר שלי" קולו צרוד וחלש. "מה שלומך אבא? אתה מרגיש יותר טוב?" אלחנן עצם עיניו לרגע ואז אמר "האמת? אני מרגיש יותר טוב, אבל אני כבר רואה את הסוף... אתה יודע? אחד התנאים או האמוראים – אני כבר לא זוכר מי זה היה – חלה ונטה למות. יום אחד הוא החל להרגיש יותר טוב ובנו שמח. אמר לו אביו שאלוקים נותן קצת שמחה ורפואה לחולה שנוטה למות כדי שבני משפחתו יפסיקו להתפלל ואז הוא לוקח אותו..."
צמרמורת עברה בגבו של בוריס, "אבא. אתה לא מתכוון לזה באמת, נכון?"
אלחנן הביט בפניו של בוריס, הוא נראה מזועזע ונפחד.
"תראה בוריס, אני אמנם רק בן חמישים, אבל אני מרגיש זקן בן מאתים. אני יודע ששמת לב למה שעבר עלי בשנים האחרונות, הייתי רוצה להסביר לך הכל. בעצם, הייתי רוצה שאתה, וכל המשפחה, ידעו. אבל אני לא אעמוד בזה..."
"אבא! למה אתה מדבר ככה?" בוריס כמעט בכה, "אתה תתחזק ותבריא. אלפים של אנשים שורדים התקף לב, גם אנשים פחות חזקים ממך!"
"הרבה אנשים שיש להם טעם לחיות, לי כבר אין טעם. כל שניה שאני חי, כל רגע שהסוד הזה קיים בי – אני מעדיף לסיים את הסיפור הזה כך...
"די! אבא! אתה מבין מה אתה אומר? אני עוד רגע מקבל דום לב, לא רק התקף...." הדמעות זלגו מעיניו כמו שני מעיינות מים שתפרצו מהתהום...
"אני יודע בוריס, אני יודע שזה כואב... אבל עזוב את זה עכשיו. כרגע אנחנו חיים, צריך לדעת לנצל כל רגע. תחפש בבקשה בתיק שלי את הפלאפון, אני צריך להתקשר דחוף למישהו".
בוריס הסתכל על אביו במבט שואל. "נו ברוך, תביא לי את הפלאפון".
- ברוך, אף פעם אבא לא קרא לי ברוך. אף פעם גם לא התייחסתי לשם הזה, רק אחרי הבר מצווה שמתי לב לשמי היהודי. ברוך בן אלחנן-
הוא ניגש לתיק שהיה מונח ליד הדלת, הוציא ממנו את הפלאפון והניח אותו על המיטה ליד אביו.
"תודה בן!" אלחנן חייך, "עכשיו, תוכל בבקשה לצאת מהחדר? זו שיחה חשובה ואני לא רוצה שיאזינו לי".
אם זה לא היה אבא בוריס היה נעלב, אבל עכשיו הוא קם מכיסאו והתקדם לכיוון הדלת. הוא היה סקרן, - איזו שיחה כבר יכול לעשות אדם אחרי התקף לב?-
אלחנן חיכה עד שהוא יפתח את הדלת ואז הרים את הפלאפון מהמיטה.
פתיחת מקשים, ספר טלפונים,חיפוש. האות "ע". הנה, עורך הדין יואב שלו. כשהדלת נסגרה הוא לחץ "התקשר".
***
בוריס יצא מהחדר, בא לו לעמוד מאחורי הדלת ולהקשיב אבל לא. הוא לא יצוטט לאבא! אם הוא ירצה הוא יספר, אם הוא לא ירצה... בוריס כבר יודע שאם אבא שומר בסוד משהו אז זה נשאר סוד..
בחוץ כבר ישבו גרישה וארז, נתן הסתובב במחלקה מדבר ללא הפסקה בפלאפון.
ארז נעמד והתמתח, "תגידו,אמא כבר יודעת?" שתיקה. לאף אחד לא היה אומץ לספר לאמא...
"השתגעתם?" ארז התעצבן, "אתם רוצים שהיא תדע את זה מהשכנות?" גרישה שיחרר אנחה,"אבל מי יספר לה? מי ידע לעשות את זה בלי שהיא תחטוף גם היא איזה התקף?" שניהם הסתכלו עכשיו על בוריס, בעיניהם זה היה מתבקש שהוא זה שיעשה את זה. הבן הצעיר, זה שעדיין גר בבית ותמיד נמצא עם אבא ואמא, הוא ידע לעשות את זה הכי טוב. היה להם גם קל להפיל את זה עליו, כך הם השתחררו מהמטלה המסובכת הזו...
בוריס הבין למה הם מסתכלים עליו כה ומה הם חושבים, הוא לא מסכים איתם אבל יודע שבסופו של דבר הוא זה שיעשה את זה.
"יש למישהו את המספר של אמא בעבודה?" לאף אחד לא היה, "בטח לאבא יש" אמר פתאום מיכאל."הי! לא שמנו לב שהגעת" אמר נתן, "כן, שמתי לב שאתם שקועים בעצמכם." ארז עצם עיניו בעייפות, "איפה כולם?" מיכאל הסתכל עליו וחייך, "בואנה, אתה מדבר מתוך שינה..."ארז פתח את עיניו, "נו, ברצינות. מי הגיע כבר"? "אמממ..." מיכאל חשב רגע, "ראיתי למטה את שמואל, אלי ויונתן. אריה ואלכס בדרך, אולי אפילו כבר הגיעו".
חזרה
לתגובות לחץ כאן
ל- צידו האפל של הגורל
לסיפורים
לדף הבית