שיחות נכנסות חינם באומן
1800550
סיפורים
צידו האפל של הגורל - סיפור בהמשכים
פרק יג'
מיכאל נשען על מעקה המרפסת בשתי ידיו, מביט אל הרחוב הסואן שלמטה.
האישה שהוא כל כך אוהב רוצה להיפרד...
היא אוהבת אותו. מיכאל יודע זאת בבירור... היא רוצה לברוח, לברוח מהמציאות שהרסה אותו ועכשיו, הורסת גם אותה...
"אני הולכת לאמא שלי עד שנדע מה עושים..." היא אמרה לו בעיניים מושפלות, מתאמצת לא לבכות... "אל תדאג, אמציא כבר תירוץ. לא אספר את האמת..."
הוא בכה, לא יכול להוציא מילה... מצד אחד הבין אותה ומצד שני... קשה לו להבין, אהבה לא נגמרת בשנייה...
עכשיו הוא שומע אותה אורזת בגדים בחדר, היא לוקחת גם את הילדים...
מיואש... מרגיש שחייו מתפרקים לנגד עיניו הכלות ואין לו אפשרות לעשות מאומה...
ואז פתאום... הוא מסתובב בחדות אל תוך הבית, רץ במהירות אל חדר הילדים.
"לאאאאאאאאאאאא!!!"
אורה הסתובבה בבהלה, מביטה בבעלה בעיניים פעורות. הוא נראה כמו חיה פצועה הכלואה בכלוב, מנסה להתקומם...
מיכאל חסם את פתח החדר, "את לא הולכת! את לא תעשי לי את זה..." הוא ניגב את פניו בקצה חליפתו. "אורה אני אוהב אותך! את יודעת שאני לא אשם!" קולו גבר, "אורההההה! תישארי... את לא יכולה להשאיר אותי לבד! אני אמות! אני... אני..." הוא נפל מתעלף...
***
יונתן התיישב מתנשף כולו, זה עתה הוא סיים לספר לחברו הטוב ביותר את סיפור חייו...
דוד לא הוציא הגה, הדמעות זלגו על לחייו ללא הפסקה...
"אתה יודע... כבר אין לי כוח לבכות. לא מסוגל יותר! אני חי בהרגשה שיש איזו מפלצת שהחליטה להרוס את חיי והיא תרדוף אותי כל עוד אני חי..."
דוד הניח את ידו על כתפו של יונתן, "אז... למה שלא תהרוג את המפלצת הזאת?"
"להרוג???" יונתן הרים את ראשו, "מה? שאסע לאוקראינה לחפש את האבא האמיתי וארצח אותו? או אולי אלך ואשמיד את קברו של אלחנן?... הרי הוא אשם. הוא יכל לא לספר...!"
"חס וחלילה! איך אתה מדבר? אפילו ברגעים הכי קשים לא חושבים לעשות כאלו דברים!"
"אז אתה משאיר לי את האפשרות הראשונה..."
"את זה לא אמרתי... התכוונתי לנקמה אחרת."
"נקמה אחרת?" יונתן הביט בו במבט שואל.
"כן... תחשוב לרגע, האדם הזה רצה להרוס את חייה של אמא שלך. הוא גם רצה להרוס את חיי אבא שלך... לא נתווכח אם הוא אבא או לא אבל הוא זה שגידל אותך עד עכשיו ולדעתי אתה צריך להתייחס אליו כאבא... האדם הזה – אם אפשר לקרוא לו אדם... רצה להרוס את חייה של משפחה יהודית שלימה! והוא הצליח...
בוא תתנקם בו. בוא ותקום, תעמוד מול כל העולם ותראה לו איך המפלצת הזאת נכשלה! אני יודע שקשה להגיד את זה, אני גם לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי במצב כזה. אני רק חושב שאם ניפול לתהום - המפלצת הזאת תצחק עד לב השמים...
יונתן, אתה לא תיתן לו לנצח!!!"
***
"יש לך סיגריה?" בוריס עמד מול רפאל כשהוא משפיל את מבטו,
"לא..." רפאל הביט בו כאילו הוא נפל מהירח בזה הרגע. "אתה יודע שאני לא מעשן..."
"אה... סליחה. שכחתי..."
בוריס הסתובב ופנה לכיוון הפנימייה.
רפאל עקב אחריו במבטו, הוא רואה איך בוריס מתכנס אל תוך עצמו מיום ליום והוא לא יכול לעשות מאומה...
שתי מכות בבת אחת. אבא נפטר ושבוע אחר כך גם אמא... בוריס כמעט לא מתקשר עם הבחורים בישיבה, רק עם המשגיח הוא מדבר שיחות ארוכות.
רפאל עבר פעם ליד חדרו של בוריס ושמע את המשגיח מדבר איתו, הוא לא ממש שמע מה הם מדברים אבל הוא היה בטוח ששמע את בוריס בוכה...
רפאל לא יודע את הסוד של בוריס, אם ידע הוא ירחם עליו פי מליון...
היחיד שבוריס סיפר לו היה המשגיח, בוריס היה זקוק למישהו שיבין אותו, המשגיח היה בדיוק האדם הנכון.
***
ארז וגרישה עמדו בחנית הבית, נשענים על הרכב הקטן ומדברים בלחישה.
"שמתי לב ש... לא יודע אם זה ממש ככה אבל... אני כמעט לא מדבר עם אנשים. אנשים עוברים לידי ואומרים שלום ואני בכלל לא שומע אותם, רק עם המשפחה שלנו אני מדבר..."
גרישה נעל את הרכב, "כן... אני גם ככה. כלומר, אני שם לב כשמדברים איתי וכאלה אבל... אני פשוט לא מתייחס... רק עם האחים אני מדבר חופשי יחסית. וגם עם אשתי...
קשה. קשה לחזור לשגרה אחרי כזה דבר... קשה לחזור לעולם השפוי... בעצם אי אפשר לעשות זאת.
המזל שלנו שיש משהו שעוד מחזיק אותנו איך שהוא וזה שמואל."
"שמואל?"
"כן, שמואל. אם לא הוא היינו מתפזרים כל אחד לכאבו ומחשבותיו והמשפחה הייתה מתפרקת... אם לא הכוח האדיר של שמואל כבר חלק מאיתנו היו מתאבדים ממזמן..."
"כן... אתה צודק. יש לנו גם עוד מזל, אנחנו מדברים. בינינו האחים יש שיחות על מה שקרה ומה עושים. הנושא הזה, עם כל הכאב, לא חסם אותנו כלפי עצמנו."
"זו חלק מהנקמה ארז!"
"נקמה???"
"נקמה! הגוי הזה רק מחכה לרגע שבו כולנו נתאבד או נאושפז בבית משוגעים. הוא יעשה מסיבה ענקית כשידע שהתפרקנו לחתיכות... אנחנו לא ניתן לו את זה! לא נוותר ארז!" גרישה אחז בשתי ידיו של ארז, "אתה שומע ארז? לא נוותר! אנחנו ננקום בו!"
***
ויטאלי התיישב על הכיסא, יותר משבועיים עברו מאז מותו של אלחנן והוא עדיין לא התאושש...
מנסה לשחזר לעצמו את השנים שחלפו, כן... שלושים שנה עברו מאז...
פעם, הוא היה צעיר מלא מרץ ועוצמה, היום הוא סתם אדם המתקרב אל זקנתו... זקנתו? הייתכן? הלא הוא בסך הכל בן חמישים ואחד! לא חזק כמו גבר בשנות השלושים וארבעים אבל עדיין כוחו במותניו!
ובכן, עליו לעשות משהו... אבל מה?
ויטאלי קם ממקומו בנחישות, - אני חייב לעשות מעשה! אם לא עשיתי את זה בחייו של אלחנן לפחות אעשה את זה אחרי מותו.-
לוקח את הטלפון לידיו ומחייג את המספר המוכר לו כל כך משנים עברו...
"הלו?"
"שלום! מדבר ויטאלי..."
"ויטאלי? איזה ויטאלי?..."
"ויטאלי. נו, אתה לא זוכר? למדנו יחד לפני שנעלמתי... חה חה חה!"
"הא! ויטאלי? איפה אתה? מאז ש"נעלמת" לא שמענו ממך כלום. רק את מעשיך ראינו..."
"כן... אבל עכשיו זה לא זמן לדיבורים, יש לי מישהו שאני צריך לחסל אותו."
"לחסל? נו, אז מה הבעיה? קח רובה ותחסל אותו!"
"אני לא בטוח שאני מסוגל לעשות את זה... אני זקוק לעזרתך."
"O.K. חבר! לעזור לך זה לשלם חוב ישן... אתה עזרת לי הרבה כשלמדנו יחד. במי מדובר?"
ויטאלי נעצר לרגע ואז לחש "איגור וולק!"...
***
זהו, הוא העביר את זה הלאה, לא יודע אם יוכלו לעזור לו או לא אבל את שלו הוא עשה. אם לא יוכלו לעזור לו... הוא יאלץ לעשות את זה לבד... וזה יהיה קשה...
"באו אליך אורחים ויטאלי!"
הוא קם ממקומו באנחה, "אורחים... כל היום לא נותנים מנוחה! עד שסגרתי את המשרד אז עכשיו הם באים הביתה..."
נכנס לאיטו אל הסלון, הם עמדו כשגבם מופנה לכיוונו.
"שלום לכם! אתם יכולים לשבת."
הם הסתובבו לכיוונו, "שלום ויטאלי!"
"אה..." ויטאלי נעצר, "זה אתם? איך אתם יודעים איפה אני גר?"
שני האנשים חייכו, אחד אמר "הי! ככה מכניסים אורחים? תביא איזה בירה ואחר כך נדבר על שטויות..."
ויטאלי יצא אל המטבח, האורחים התרווחו על הספות.
"חחח... ויטאלי לא שם לב. הוא לא התקשר חסוי אז ממש לא היתה בעיה לדעת איפה הוא גר..."
"כן... איך הוא נלחץ... הרבה חברים "נעלמו" מאז שהחוק זז לכיוונם... חה חה!" הוא צחק בקול, "דווקא הוא אחד מהחברים שהצליחו ל"היעלם" להכי הרבה זמן..."
ויטאלי נכנס לסלון, "אז מה? היה קל לעלות עלי? האמת שלא כל כך הסתרתי... עכשיו, כשאני צריך את עזרת החברים שעזרתי להם פעם, זה לא כל כך מזיז לי. ישנם דברים יותר חשובים מלהיחשף... במיוחד כשאני יודע שאתם חברים שלי.
אבל אני לא יכול להכחיש שהייתי בשוק מזה שלקח לכם פחות משעתיים לדעת איפה אני גר..."
אחד מהאנשים נעמד על רגליו, "זמננו דוחק, באנו אליך כדי לעזור לאדם שאנחנו חייבים לו כל כך הרבה. החיים התקדמו מאז פרשת ואנחנו הרבה יותר משוכללים... אני בטוח שאתה מעודכן בנושא אבל בכל זאת... להיות בפנים זה אחרת. עכשיו, בוא נבין מה אתה צריך ונעוף מפה. כשנסיים את זה נביא לך את הגופה..."
"כן..." האיש השני קם גם הוא, "בוא נסגור את העניין ונלך..."
ויטאלי הביט בהם כשהוא מחייך, "גדלתם רבותי! אבל ככה לא מתנהגים אורחים. שבו ותשתו, לבנתיים אסביר לכם את כל מה שאני רוצה. אם תוכלו לעזור – אשמח. אם לא – רק תביאו לי נשק ואצא לבד..."
הם התיישבו בחזרה, "איש הנקמות אתה..."
"כן." ויטאלי התקשח, "אבל הפעם זו תהיה נקמה נקמה!... הפעם אתנקם בשטן בכבודו ובעצמו!"...
***
"נקמה..." ארז נעמד באמצע הסלון, "כולכם מדברים על התאוששות ואחיזה כדי לא ליפול... אתם חושבים שהנקמה היא להמשיך לחיות..."
"אז מה הנקמה?" אלי הרים אליו את ראשו, "להרוג?"
"כן!!!" ארז לחש בפאתוס, "אנחנו נהרוג אותו! נהפוך את העולם עד שנמצא אותו ואז... נקצוץ את גופו ואת ראשו נתלה בשערי טבריה!"
"כן..." החרה אחריו יונתן, "נביא את ראשו אל קברו של אבא. נראה לו שנקמנו את נקמתו!..."
"השתגעתם???" שמואל פקח את עיניו לרווחה, "תפסיקו לדבר שטויות! אתם מתנהגים כמו שני ילדים קטנים! הגוי הזה הוא בן אדם מסוכן! אדם שעושה כזה דבר הוא לא סתם אדן רגיל. הוא אדם מרושע ואכזרי! אין לכם סיכוי להילחם נגדו ואפילו למצוא אותו לא תוכלו!"
"באמת?" בוריס הביט בו כשהוא מחייך חיוך מוזר, "אנחנו ועוד איך יכולים למצוא אותו! רק צריך להרים טלפון לויטאלי..."
נתן הסתובב אליו, "ויטאלי? מי זה ויטאלי?"
"זה האיש שהמפתח למציאת השטן בידיו..."
"רגע רגע רגע..." שמואל השתיק אותם, "אתם מבינים שאתם סתם חולמים, הרי ברור שאף אחד מאיתנו לא מתכוון ללכת לחפש מישהו ולרצוח אותו!"
"למה אתה כל כך בטוח?" ארז ניסה להשיב,
שמואל קטע אותו. "אני בטוח. אני יודע זאת! אנחנו צריכים לעבור את המשבר הזה ולהתאחד כמשפחה, אנחנו צריכים להמשיך את החיים! לשבעה מאיתנו יש אישה וילדים להמשיך לחיות איתם, לגדל את הילדים מבלי שיחיו בצל הטראומה..."
שמואל השתנק, "ואתם," הוא הצביע לעבר ארז, בוריס ויונתן. "החיים עוד לפניכם בחורים! אתם צריכים להמשיך את הלימודים ואז להמשיך הלאה! להקים משפחה, לגדל ילדים... בדיוק כמונו."
"כן..." יונתן חייך חיוך מריר, "כל הבנות בעולם ירצו להתחתן איתנו... השתגעת? איזה בחורה תרצה להתחתן עם מישהו ממשפחה כזאת? מי תרצה לקבוע את חייה עם... עם... ממזר???"
שמואל ניגש אליו, מחבק אותו העדינות ואז לחש באוזנו "זו הנקמה ילד! זו הנקמה שלנו! אנחנו נמשיך לחיות למרות הכל. אנחנו לא נגמור את החיים שלנו בגלל נבלה מסריחה שרוצה במותנו! אנחנו לא ניתן לאיזה גוי אוקראיני יציר כפיו של השטן למחוק אותנו מעל פני האדמה!
ותאמין לי... בחורה שלא תרצה אותך זה כי היא לא שווה אותך. לא בגלל שום דבר אחר!
זו הנקמה שלנו!!!"
לתגובות לחץ כאן
ל- צידו האפל של הגורל
לסיפורים
לדף הבית