דרושים: צעירים לעבודה מאתגרת

1800550

סיפורים

גן נעול - סיפור בהמשכים

פרק ח'

רגש החמלה כמעט וגבר עליה, כמעט. שפתיה של אמא רעדו מכעס, מבטה מיוסר היה, שונא אולי?...
לא, היא מעולם לא חוותה מתח שכזה. רצתה לעצום את עיניה ולחבק את אמה, לספר שיהיה בסדר, היא מבטיחה להשתנות.
רצתה לברוח, באמת לברוח. רצתה כי האדמה תפער את פיה, תבלע אותה כאן ועכשיו.
רצתה הכל, רק לא לראות את אמה כך, בצורה כה מכאיבה. אבל אלו היו רק רסיסי מחשבות,
לא חלפו מספר שניות והמבט המתלבט התחלף שוב במבט הקשוח, המתמרד. ללכת? לאן היא תלך בדיוק?,
היא לא תלך לשום מקום.
היא תשאר כאן בבית, על אפם וחמתם. אהובה!..., הדהד אחריה הקול.
אהובה לאן את חושבת שאת הולכת?!, אני אמרתי לך לצאת! ללכת! החוצה!...
אהובי הסתובבה אליה, מישירה מבט חצוף, -אני הולכת לחדר הפרטי שלי. גם את זה את רוצה לגזול לי? -שום דבר פה לא שייך לך.
-אה באמת? היא אפילו לא ציפתה לתשובה, פסעה בצעדים נמהרים לחדרה, טורקת אחריה את הדלת.
קול צלילי זמרת ישראלית בקעו מחדרה של אהובי, זמרת מוכשרת, אין מה לומר...גם את אהובי,
גם את מוכשרת בלנגן על מיתרי הכאב שלנו...
@@@@
אייס קפה- ?
מידות טובעות- עם מי לנו הכבוד?
אייס קפה- מאזינה ממרכז הארץ...
מידות טובעות- מרכז בני ברק או מרכז דמרכז בני ברק?
אייס קפה- הו, אתה כל כך הומוריסט.
מידות טובעות- מישהי פה עצבנית?
אייס קפה- אולי.
מידות טובעות- מה יש? לא התחילו איתך היום?
אייס קפה- מה יש לך אתה?
מידות טובעות- חשבתי שאת יודעת לצחוק...
אייס קפה- ואני חשבתי שאתה רגיש.
מידות טובעות- טוב, סליחה סליחה, בואי נתחיל מהתחלה. מה שלומך אהובי? איך את מרגישה? למה את עצובה? מה רע לך על הלב? ספרי לי!
אייס קפה- רגע, איפה יאקי, לאן הוא הלך?
מידות טובעות- יאקי הרע הלך, עכשיו רק יאקי הטוב כאן.
אייס קפה- נו נו...
מידות טובעות- אני מבין שממש לא באלך לדבר, אז למה נכנסת?
אייס קפה- לא שהיה לי מישו אחר לדבר איתו...
מידות טובעות- עדין, להדרדר לרמה כזו? להכנס לדבר א י ת י רק כי משעמם לך? את לא חושבת שנסחפת?!...
אייס קפה- :) 1 :0 לטובתך.
מידות טובעות- תודה באמת...עכשיו את רוצה לספר לי מה עובר עליך?
אייס קפה- אפשר טלפון?
מידות טובעות- תתקשרי אלי? אני על ביג טוק.
נחי ומאיר היו בחדר, מפרקים ומשברים סוגיות בדבר התור לאמבטיה. גלש משמיכת הפוך, מתחמק עם המכשיר הסלולרי למרפסת החשוכה, מוודא כי אכן איש לא מצותת.
-הלו?
-יאקי... -אהובי?
הכל בסדר?, מה זה הרעש שם? את בטאוור רקורדס או משהו?
-אני בחדר שלי.
-ומה את שומעת שם?
-נינט.
-ככה? בקולי קולות? איפה חינכו אותך?
-לא בא לי שישמעו אותי מדברת.
-עדין, למה לעשות בושות למשפוחה..., בכזה ווליום? את גרה באזור חרדי, לא?
-טוב, די, עזוב. אני מנמיכה.
-תודה, עכשיו את רוצה לספר לי מה קורה, מה קרה, מה יקרה, ומתי הקץ לגלות?
-עזוב, לא באלי לדבר...
-נו?
-עזוב.
-אהובה!
-היית נשמע עכשיו כמו המנהלת שלי, בגרסא הגברית.
-שניה, ננסה שוב, אהובה! גשי אלי! אהובי צחקה.
-הו, סופסוף את צוחקת גברת. רבת עם אמא שלך? אבא?
-כן...
-רציני?
-אני יושבת על טיל כאן.
-שזה אומר?
-שזה אומר שברגע שיתחשק לה, היא תדליק את הפתיל ואני אעוף אל מרחבי האינסוף. זה מה שזה אומר.
-העיפה אותך כבר רשמית?
-כן.
-ואת מתבצרת בעמדתך?
-עם נינט.
-ששש, לא להזכיר את שמה של המשוקצת כאן, במסדרונות הישיבה.
-טוב.
-מה את מתכננת לעשות?
-לא יודעת. לעוף מפה לפני שהם יעיפו אותי.
-לאן?
-אני כבר אמצא לי מקום...
-את בטוחה?
-יש לך הצעה יותר טובה?
-תראי, את תמיד יכולה לבוא אלי הביתה, אני לא בבית במהלך החודש הקרוב..., אם כי יש לי קצת בלאגן בחדר ואני לא כל כך בטוח שהוא יתאים לבחורה. אבל אם את מתעקשת...
-עדיף להשאר בבית.
-נכון, איך לא חשבתי על זה?!
-אני צוחקת פה צחוק מריר..., בא לי לבכות.
-אני מנסה לעשות לך קצת מצב רוח, אני מצטער...
-אתה בסדר.
-אחשלי, שמור על עצמך חזק חזק. טוב?
-אחשלי?
-כן, אחשלי. מה יש, לא מתאימך הכינוי?
-אתה לא לבד יאקי?
-שטייגעניסט! גאון! אין עליך!
-טוב...
-בשורות טובות! אהובי ניתקה את השיחה בחיוך מריר, לאנשים יש עוד כח לצחוק..., ולה אין אפילו כח לבכות.
עייפות נפלה עליה, כמעט ונשכבה לאחור, משלימה עם עצמה כי תרדם עם הבגדים.
ומה יהא אחר כך...?,
מה יהא מחר בבוקר?
כך היא תקום, תאלץ להישיר מבט להוריה, לאחיה? אולי באמת מוטב לברוח רחוק מכאן...? רחוק? לאן? אל הרחוב?
ראשה נשמט לאחור, היא אכן ברחה רחוק. אל מחוזות האינסוף, פרשה כנפיים אלי חלומות וורודים. שם לפחות, לא חשוך.
@@@@ ‏---
'מה אתה עושה?! לך מכאן, מהר!, לא, אני לא מסכימה!'
יאיר הישיר אליה את מבטו, מהנהן לשלילה בכל הכח.
-אני הולך, תזוזי מדרכי.
-אתה לא!
-זוזי או שאזיז אותך בכח.
-תנסה. לעולם לא תוכל.
-יופי, ילדה גדולה.
נעמדה מולו, מלוא קומתה. המעלית הייתה ריקה באופן מפתיעה, אלו היו רק שניהם; היא מנסה לחסום את דלת הכניסה לבל תסגר והוא, עוד רגע ומכה בה. נעשתה כה מרגיזה לאחרונה.
עצמות לחייו נתקשו, הפעם היא הגזימה לחלוטין. זהו, הוא ידחוף אותה בכח, היא עברה כל גבול.
'היי, אדוני, אני רוצה להכנס למעלית...אני יכול...?'
ילד מתוק, כבן 8 הרים את עיניו ליאיר, אינו מבין מדוע הבחור המבוגר כמעט ודוחף אותו החוצה. והוא, כל פשעו, בסך הכל רצה לעלות אל הקומה הרביעית, שם אמא מחכה לו...
יאיר נבוך, סמוק. הוא חייך אל הילדון, מגמגם,
-זה, סליחה...אני, בוא, תכנס, בוא חמודי. איזה קומה אתה צריך?...
הילד נעץ בו מבט משונה ולחץ בכוחות עצמו על המספר 4. יאיר הביט במראה נבוך, שוב פעם היא היתלה בו, מצפונית. חסמה את דלת הכניסה לבל יצליח לעלות אל הקומה החמישית, היכן שדנד'וש מאושפז. והוא, שוב, כמו אדיוט, כמעט ונלחם בה..., אינו מבין כי זו לא באמת מצפונית, זהו ילד קטן ותמים. אבל היא?
היא הייתה עדין שם, מאחוריו, כעוסה. לא מפסיקה מלצעוק, מלכעוס. לאחרונה היא מלווה אותו רבות בכל מחשבותיו.
לא, היא כבר לא ממתינה לשעות בהן יהיה לבד. היא מלווה אותו בכל דקה ודקה, מעירה הערות ללא סוף. וכעת?
כעת, הוא אחרי מלחמה מתישה איתה מחוץ לבית החולים..., שם, כמעט וקמה הגולמית על יוצרה, איימה כי תתפטר לחלוטין במידה ויעלה אל יאלי, רק לומר שלום, אולי אפילו רק להציץ מעבר לדלת.
לבסוף, נכנעה לו. מנסה לשכנע כי בכל זאת, יתחרט ברגע האחרון וישוב במהירות לבית המדרש...לא כאן מקומו.
'קומה חמישית, מחלקה אונקולוגית...מזכירות כללית...', קולה הנעים של הקריינית במעלית המשיך להקריא את המחלקות בקומה, אבל יאיר יצא ממנה במהירות. חדר 512, כל כך מוכר ונוסטלגי, רגליו מוליכות אותו בריצה לשם, יאלי וודאי תחכה לו.
יאלי לא הייתה שם. דנד'וש ישן.
נעצר לרגע. מבולבל. על פי החישוב הפשוט, היא אמורה להיות כאן, הוא הרי בטוח במאת האחוזים...מה קרה?
כצפוי, צצה מאחוריו מצפונית...,'אתה רואה? משמים!, קדימה, בוא נלך לישיבה. עכשיו!',
יאיר הניף את ידו לביטול, היכן כפתור ה-pause אצל המצפונית הזו?!
הסתובב אחוז טירוף במחלקה. היא חייבת להיות כאן, היכנשהוא. חייבת.
-אתה מחפש משהו?
הסתובב לאחור, בבהלה. הקול היה מוכר, יותר מדי מוכר. צמרמורת חלפה בו.
לא השתנית יאלי, חלפו שלושה או ארבעה שבועות ולא השתנית, בעצם, מדוע את אמורה להשתנות? נדמה לי כי עברו שנים ארוכות מאז..., עינייך נעשו שקועות מעט. אינך מביטה בי, צדיקה.
מדוע אני בכלל מביט בך? אינני רשאי לכך...
אבל, את בטח חושבת שאני מטופש לחלוטין כשאני מעמיק את מבטי בנעלי, למה אני עם נעלי שבת בכלל?, אה, נכון, הערב יש אירוסין.
בעצם, גם את מעמיקה את מבטך בנעליך, או בנעלי, או בעצם, בריצוף המרתק של בית החולים.
הנשב יאלי?...
אחיות התרוצצו במהירות ממקום למקום, ילדים עליזים השתובבו, בין ברגליהם הם, ובין בכסאות הגלגלים בינות למסדרונות. אבל העולם כמו עצר מלכת, הם לא הביטו זה בזה, זועקים בשתיקה.
כן יאיר, בוא נשב. אני מרגישה די מטופשת לא להביט בך, הרי, רק לפני שנה בערך הבטתי בך..., שנה, אירוני, נכון?
חבל שלא נזכרת עוד שנתיים לבוא לכאן, לחפש אותי. אולי אז היה לך לפחות אומץ להגיד שלום...כעת אתה שותק. במחשבה שניה, טוב שאתה שותק, אני לא יודעת אם אוכל להשיב לך בכלל..., למה לא הודעת שאתה בא? תראה מה גרמת לי..., אני עומדת מולך, מתקדמת באיטיות לעבר הכסאות. כאילו ששם כן נדבר...
הטלוויזיה דלקה בלובי המחלקה. מהדורת החדשות של אחר הצהרים שודרה בעוצמה גבוהה, שניים שלושה אנשים מבוגרים בהו בה, מהופנטים. ילדונת עליזה קיפצה מסביבם עם חבל, מנסה למשוך את תשומת ליבם. אבל העולם כמו עצר מלכת, הם לא הביטו זה בזה, זועקים בשתיקה.
אולי באמת הייתי צריך לבוא מזמן, אולי חודש זה קצת הרבה..., יאלי, מדוע את שותקת? מדוע אינך מביטה בי? איני ראוי לכך...?
ויאלי, אינה עונה. וכי, מדוע תענה?, היש טעם לענות לשתיקה?..., אבל יאיר יודע, כמו מקשיב לתדר האישי שלה. הוא שומע אותה, רואה אותה בעיני רוחו מישירה אליו את מבטה, כששפתיה רועדות, מפסיקה לשחק עם המפתח בידה ואז היא פולטת במהירות...
'כן יאיר, הייתי כל כך רוצה להרים את מבטי אליך, ולהגיד לך את כל שעבר עלי במהלך התקופה הזו. הייתי כמהה לבכות בפניך, אולי אתה היחיד בעולמי שתבין את כאבי. במחשבה שניה, לו היית מבין, אולי לא היית מכאיב...'
יאיר רוצה לספר לה, כי מסכת הקשיחות שעל פניו לא נוצרה ביום אחד. הוא רוצה לנחם אותה כי הקשיחות של היומיום נוצרת מדמעות קטנטות של הלילה. הוא רוצה לספר לה כי מעטפת החיוך שלו, עוטפת בתוכה כאב אגור. הוא רוצה לספר לה כי כל יום ויום ייחל לבקרה, זו רק היא, מצפונית. מצפונית היא זו שמנעה ממנו, שכנעה כי ביקור כזה רק יכאיב, ומעבר למה שכואב כרגע...ספק אם יש יותר.
אבל הם שותקים, שום מילה לא תביע צער. שום הברה לא תחטא כאב.
יאיר כועס מעט, וכי, מדוע היא שותקת? מדוע היא לא מבינה אותו? בחורה כל כך משכילה כמותה מתקשה להבין באיזה קונפליקט אדיר הוא נמצא...?, וכי, לו מפריע אם ספרדיה היא אם לאו?,
וכי היא איננה מבינה עד כמה מתסכל להתמודד עם נורמות חברתיות שמונעות ממך, בגלל אי אלו חוקים, להנשא לבנאדם שאכן מתאים לך?
מדוע היא חושבת רק על עצמה? מדוע היא מתבצרת בצער שלה?, מדוע רק הוא צריך לרחם עליה?...
הרי, זה כואב וזה לא פשוט, אבל...
ופתאום, בלי לרצות, לאחר שתיקה ארוכה בת מחצית השעה, פתאום הוא פולט בקול, ברור וחלק.
'אני לא מבין?! מה את רוצה ממני בכלל?! למה באתי לפה?!...'  

-----------------------------------  

אין לי רוק בפה? למה אני מנסה לבלוע ושום דבר לא נבלע?, הנה, שוב, לחיי בוערות כמעט בצבע של הכסא..., אלו השפתיים שלי שרועדות?...
הו יאיר, אתה יכול להיות לפעמים כל כך ילדותי..., לא, אינך ראוי כי אבכה בפניך...אבל הנה הן עולות בי בלי לרצות, עוד רגע והן תצפנה פה את כל המחלקה..., ואתה? אתה מביט בי במבט המוזר הזה. עיניך הבהירות נראות פתאום כה קרות ומנוכרות.
מדוע אנשים מביטים בי? השומעים הם את שיני נשחקות זו בזו? החשים הם את הלמות ליבי הפראיות?, המסוגלים הם להאזין לחדרי ליבי, שהנה עוד רגע ויאבדו שליטה...?
אני כל כך רוצה יאיר, אני כל כך רוצה לענות לך...., היש בי היכולות לשתוק? לנשוך את שפתי...?
----------------------------------  

עצמות לחייה מתקשות, נדמה כי היא נושכת את שפתיה עד זוב דם. פניה סמוקות. קמה במהירות, ממלמלת שלום חטוף, אצה אל המעלית הראשונה שנקרית בדרכה.
הנה, הדלתות נסגרו סופסוף. היא לבד, אחרי דקות של נצח. נשענת בחוזקה על לוח הכפתורים, לוחצת מבלי משים על כפתור אחר כפתור. נותנת למעלית להוביל אותה מטה ומעלה, ללא הכרה. נשענת בכזו חוזקה ונותנת לסכר האדיר להתפרץ...לדמעות שהוחזקו כל כך חזק בפנים, לשפתיים שננשכו בכח...
היא מתייפחת בקול, זה שנים רבות שלא בכתה כך. מותר לך יאלי, לוחש לה הקול שמבפנים. כעת, כשאת לבד, מותר לך לבכות, להתפרק.
הלחץ שמבפנים לא מרפה, גל בכי ועוד גל בכי...נדמה כי אין לזה סוף. דמעות זולגות על פניה, נספגות יחד עם שאר חברותיהן...
היא יורדת לקומה הראשונה ועולה לקומה השביעית, מתעכבת בחשיכה בקומה השלישית, ובוהה שם בתקרה, בקומה השמינית. גל בכי, ועוד גל...
'רבונו של עולם...', היא לוחשת. 'רבונו של עולם, תעזור לי בפעם הבאה לשתוק מתוך אהבה ולא מתוך כעס..., אולי אינני ראויה לדרגה הזו, אבל לשאוף אני תמיד יכולה. שכן, אם אין בכוחותי להיות גנרל, הרי לפחות את דרגת החייל אשיג בגבורה...,
תן בי בינה יתירה להבין משפטים כאובים של אנשים, להכנס לתוך ליבם ולהרגיש את מניעיהם...הוא הרי לא התכוון לפגוע בי, נכון?...'  

@@@@
וודאי שלא התכוונתי להכאיב לך יאלי, את בורחת לך אל המעלית; המפלט הראשון. את בורחת ואני כל כך רוצה לרוץ ולבקש סליחה, להסביר במילים שכנראה לא קיימות, כי מתוך ים מחשבות החמלה והכאב שלי, דווקא המשפט המתוסכל הזה נפלט...,
אבל, את כנראה לעולם לא תביני אותי, ובצדק. הנה, מצפונית כאן, מתיישבת בכסא עליו ישבת. היא בניגוד אליך, אינה שותקת. היא רק מביטה בי במבט השמור רק לה, מבט ה-'אמרתי לך...'.
יאיר התייצב על מקומו, הוא חייב לעשות מעשה. שום דבר לא יעמוד בדרכו.  

@@@@  

השעה כבר מאוחרת, אביו של יאיר עדין בישיבה. גינות מהסוג שהוא מטפח, דורשות טיפול אישי דווקא בלילות. כל גנן מתחיל יוכל לספר לך, כי בשעות הלילה המים נספגים יותר טוב באדמה הפוריה...
הוא דופק שתיים-שלוש דפיקות ונכנס הביתה בצעדיו המוכרים. הילדים וודאי ישנים, זמזום הפלורוסנט נשמע כעת בבירור מהמטבח. מדוע כל כך שקט פה? האין זה ליל שישי?...
-אמא?...
רחש כלשהוא נשמע מחדר ההורים.
הוא מתקרב באיטיות לחדרם, קורא שוב,
-אמא? את פה...?
קול שקט, מוזר,
-כן. אני כאן.
אמא יושבת שם, על מיטתה. מביטה בו במבט חלול.
-אמא, את...קרה משהו?
-כלום.
-את בטוחה?
היא שותקת, מדפדפת בדפי התהילים שלה. דפים מהוהים, רכים.
'כלום, צריך הרבה תפילות על אהובי....זה הכל.'
גיחוך כמעט ועולה בו..., והוא עוד רצה לשוחח איתה על יאלי. חשב כי אולי היא תבין לליבו. הדיבורים על אהובי חלפו ליד אוזנו בתקופה האחרונה, חלפו אך לא עובדו, היה שקוע בעצמו.
-איפה היא?
-מי?
-אהובי...
-א...אהובי?
הוא כמעט ומאבד את סבלנות. אמא במצב שברירי, תחזיק את עצמך יאיר.
-כן, אהוביל'ה.
-אתה עוד קורא לה אהוביל'ה, רואים שאתה לא נמצא יותר מדי בבית...
-היא עדין האחות האהובה עלי.
-מנין לי היכן היא?
-זהו? אבדנו שליטה עליה?
-תקרא לזה שליטה..., אני קוראת לזה הורות מינימלית.
הוא התקרב לאמו, התקשה מעט. אך ידע שהיא זקוקה לכך, ולא משנים כל הרגליו הקודמים. התיישב על המיטה וחיבק אותה בחום. אמו, כה חלשה נהייתה, מתייפחת על כתפיו.
לאחר מספר דקות היא התעשתה, הרימה את מבטה אליו,
-רגע, למה שבת הביתה? אין לך הערב אירוסין של כהן?, וסתם ככה, זה ליל שישי?, מה אתה עושה פה?...  

יאיר חכך בדעתו לרגע, תוהה בדבר תשובתו..., לבסוף משך את כתפיו, עונה בסתמיות,
'מה זה משנה, העיקר שאת לא לבד כאן אמא..., אני אשאר כאן ללמוד קצת, בסיידר?...'
אמו מהנהנת באיטיות, מוחה אינו פנוי לחקור דברים תמוהים. יאיר יוצא את החדר, מתיישב בסלון עם ספר הגמרא ותוך דקות מספר מוצא את עצמו עמוק עמוק בסוגיא.
לאחר שעה, כשהוא מצליח סופסוף להבין פירוש מסובך, הוא לא מבין כיצד. אך היא נושרת מעיניו, דמעה גדולה. הוא מושך באפו, מעולם לא בכה בשעת הלימוד, יכל לספור את הפעמים הספורות בהן בכה בכלל, הוא אינו יודע מדוע הוא בוכה כעת...
מרכין ראשו על הסטנדר,
'לא את הגמרא ייחלתי לרכך בדמעותי, רבונו של עולם...רק את שער הדמעות, כך הבטחת, לעולם לא תנעל...'.

לתגובות לחץ כאן

ל- גן נעול

לסיפורים

לדף הבית