1800550
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק ז'
הוא התעשת במהירות, מכחכך בגרונו.
-מה את אומרת, אה, כן?
-אתה מופתע. אה?
הוא הסמיק קלות. צוחק צחוק מוזר.
-לא, למה מופתע?, את דווקא נראית אשכנזיה. אבל זה לא אומר כלום, את בטח מרוקאית. נכון?
-כן. איך נחשת?
-אני יודע שמרוקאים בדרך כלל בהירים, בערך. יש לי מלא חברים ספרדיים.
-פששש...
-מה?
-אז אתה לא גזעני.
-אני? מה פתאום? למה את חושבת?
-סתם, שאלתי.
-הגזענות היא נחלת העבר, לדידי בכל אופן. אני נמצא המון אצל חברים ספרדיים, הם נמצאים אצלי. אין לי שום בעיה עם המנטליות הזו. באמת.
יאלי צחקה, מוסיפה בציניות, 'אתה אפילו יוצר קשר עם ספרדיה!'
הוא הביט בה בהפתעה, והיא המשיכה לאחר מספר שניות ברצינות תהומית,
-בעצם, לא. זה לא נקרא. היית בטוח שאני אשכנזיה.
-מה שתורם לאצילות מידותי.
-כיצד?
-עניי ביתך קודמים...
@
הן ישבו שם, מביטות זו בזו במבטים רציניים. גברת כהנוביץ', מנהלת הסמינר. גברת שוגול, המחנכת והרכזת, שטאובר.
מינה שטאובר שילבה את ידיה,
-אני לא רואה כאן כל מקום לדיון. מבחינתי הילדה אמורה להיות מורחקת מהסמינר. לצמיתות.
נשמעה שתיקה. נחמה שוגול ניסתה שוב,
-יש לנו עילה מסויימת וספציפית להעיף את הילדה כך, מהסמינר?
-ידוע לך שהיא הייתה אמורה להתייצב כאן לפני מספר ימים עם הוריה?
-אני משערת לעצמי שהם אפילו לא מודעים לכך.
גברת כהנוביץ', זעופה, קטעה אותן.
-אותי זה לא מענין אם הם מודעים לכך או לא. הילדה הזו חוצפנית. המעמד הגבוה המשפחתי שלה לא אמור לתת לה שום לגטמציה לעולל ככל העולה על רוחה!
-כן אבל--
-נחמה, את לא יכולה לערב ענינים אישיים בעבודה.
אאוצ'.
נחמה חשה משהו חד שמפלח את ליבה. גילה כהנוביץ' ידעה בדיוק היכן לנגוע. בנה, אבי; נשא עד לפני פחות משנה בגאווה את התואר 'שבבניק'. כשהיא חושבת על כך ונזכרת בימים הקשים הללו, אפילו התואר 'שבבניק' נשמע מחמיא לעומת מחשבותיו הכפרניות של אבי בזמנו, אותן מחשבות שאותו הבן יקיר...אפילו לא חשש להשמיע בקול, בשולחן שבת. לצד האורחים הרבים.
אביה של אהובי לווין, בידי אומן, אימץ לחיקו את אבי שלה והשקה אותו בעדינות ששמורה אך ורק לו...
כן, היא מודעת לרגשות המעורבים שבה עת היא דנה באהובי, תלמידתה הסוררת. היא כל כך מבינה את הוריה, אסירת תודה לאביה. היא, יודעת מה פירושו של דבר לזרוק ילד ממוסד לימודים. היישר אל זרועות הרחוב המחבקות, החונקות.
אבל כעת, גילה, מנהלת הסמינר. נועצת בה את מבטה. יודעת היטב את רחשי ליבה, יודעת היטב.
היא מנסה בכל זאת,
-וזה סופי? לא ניתן לה אפילו צ'אנס אחרון?
-אני לא חושבת. תראי, נחמה. אני עמלתי במשך שנים על השם של המוסד הזה, לא בכדי הסמינר שלנו נחשב לאחר הסמינרים הכי מבוקשים באזור. את הרי יודעת ומכירה את תלמידותיך, כיצד הן נבחרות בקפידה אחת לאחת. אני לא יכולה להרשות לעצמנו כזה מן כתם. אני מצטערת.
-כתם?
-נו אלא מה? שברחוב יספרו שאהובי לווין, זו שמטיילת פה ושם. זו שעושה כך וכך, זו ש..., אני כבר לא יודעת. יספרו שהיא עדין לומדת בסמינר שלנו? ואז, מה? העיקר השארנו אותה אצלנו והפסדנו שם, שם יקר של סמינר. ומה עם שאר בנות הכיתה? את חושבת שהן לא מושפעות מהתנהגותה?
מינה שטאובר הנהנה בשקט.
נחמה נאנחה,
-אז נותרתן שתיים מול אחת?
הן שותקות, גילה לוגמת מכוס הקפה שלה.
-רגע, ומה אם, אם אנסה בכל זאת ללכת לדבר עם רבנים, לדבר עם אהובי בעצמה שלא במסגרת הסמינר? משהו?
גילה סגרה את הקלסר שהיה פתוח בפניה, משדרת ללא מילים כי מבחינתה הדיון הסתיים.
-נחמה, אני מבינה את דאגתך ואהבתך לאהובי. אני אפילו מעריכה אותך יותר בעקבות כך, באמת. אבל אהובי תסתדר, היא ממשפחה טובה. ואת יודעת מה...?
אהובי לא צריכה לדעת מזה, אבל במידה והגברת תחליט לחזור לעצמה בחודשים הקרובים, יתכן בהחלט שאסכים להשיב אותה. את יכולה לפעול מאחורי הקלעים, אם רצונך בכך...
@
חצות הלילה. שעה שקטה לכאורה. באיצקוביץ', מסתבר, כמעט אמצע היום.
הוא מפלס את דרכו בינות לדוכנים הרבים, לקבצנים. אברך נמוך מתקרב אליו במהירות,
-מעייריב, עשית צדיק?
יאיר לא מספיק לענות, מוצא את עצמו לאחר מספר שניות נעמד שם, עשירי למנין.
תפילת מעריב חטופה של חצות.
שישה בעל'בתים, שני בחורים מזרחיסטים, האברך הנמוך, ובחור אחד. מתנועעים כולם בדבקות.
הוא מתקשה להתרכז, מרחף בעולמות אחרים. קולה של יאלי מצטלצל באוזניו, עשרות משפטים, מאות הבעות פנים. יאלי יאלי יאלי.
'יתגדל ויתקדש שמא רבא...!'
הוא מתעורר באחת מחלומותיו, הוא סיים את תפילת העמידה מבלי להרגיש אפילו. אינסטנקטיבית. עונה אמן חטוף, עלינו לשבח, עוד קדיש...
יוצא מהשטיבל העמוס, מתרחק מהמון האנשים. די לו בזמזום הטורדני שבמוחו. מתרחק, מתרחק; הוא כבר לא שם לב היכן הוא. כעת, כשהוא שוב לבד הן נזכרות לבוא, שליחותיו הנאמנות של המצפון. עורבות לו במשך כל היום, רק מחכות לעת בה יהיה לבד. או אז, הן תוקפות אותו, לא מותירות לו מקום לנשום, לתרץ את עצמו בתירוצים הנבובים בהם הוא נוהג להשתמש במהלך היומיום.
היא ניצבת שם, למולו. במלוא הדרה. הנציגה הראשית של מצפונו. רשימות ענקיות בידה, והיא רק מחכה שיביט בה, יפנה את כל תשומת ליבו לטענותיה. הוא מתיישב על הגדר הקרירה, כראוי לנאשם כמותו. כעת כל שנותר לה, ל'מצפונית', הוא להצליף בו.
'שלום לך יאיר, המון זמן לא היה לך זמן לחשוב. אה?, איזה יופי, התפללת כבר ערבית. מוקדם יחסית, אה? אחרת היית שב לישיבה ותופס מנין בזכמ"ש ב1-2 לפנות בוקר, אז וודאי היית מרוכז בהרבה פחות, לא שכעת היית מרוכז..., אבל לא נורא. העיקר שהרגעת את עצמך ששלושת התפילות מאחוריך. מערך היומיום הרוחני בוצע כיאה וכיאות. אז מה, מה יש לך לספר לנו בנושא חברתך החדשה...?
הו, למה אתה מעקם את פרצופך? אתה מתקשה להגדיר אותה כחברה?, אולי נקרא לה כלה, או משודכת...?
לא, בעצם לא יתכן לקרוא לה כלה וודאי שלא משודכת. היא ספרדיה, וחלילה לך מלחשוב על כך. אבא ואמא יתפחלצו לשמע עדתה של המועמדת הנוכחית...
אבל, עזוב כרגע את ענין העדה. אני יודעת שאתה מכיר אותי כצינית, צינית זו הרי הגדרה מחמיאה לאופיי הקר, החובט. לשם כך המצאת אותי הרי, לא?
יאיר, יאיר, מה יהא עליך...?
אתה מדרדר את עצמך לעבר פי-פחת, וואן-וואי טיקט.
תגיד לי יאיר, ספר לי, מתי לאחרונה למדת בחשק? מתי לאחרונה חשת את מילות התפילה כראוי?
ספר לי, מתי לאחרונה התנדנדת ברצינות בתפילתך, ולא מתוך הרגל שבשנים?
ההיה זה אולי באלול? ביום כיפור?, או שמא...רק כשהכניסו את דנד'וש לחדר ניתוח?
ולאן, לאן מוביל אותך כל הקשר עם יאלי?
אני יודעת שהיא בחורה מקסימה, אני מסכימה איתך בנושא הזה. אבל, שנינו הרי יודעים שזה לא בר ביצוע אז...למה, למה אתה עושה את כל זה?, אתה מודע למה שיקרה אחר כך...? ידוע לך עד כמה היא תפגע?, אני יודעת מה זה, אני אשה הרי.'
יאיר צוחק, נותן ל'מצפונית' להמשיך להרצות בפאתוס. היא מעולם לא הייתה נראית כל כך מוחשית בעיניו.
'מה אתה צוחק, יאיר? מנסה לברוח שוב פעם?
די, השמש כבר שקעה ואתה רחוק מעין אדם. כעת זה רק אתה, אני וקב"ה. אני אמנם שליחה של מצפונך, אבל מצפונך הוא שליחו של קב"ה. לצחוק היה לך זמן במשך כל היום, ובהחלט עשית זאת...
יאיר, מדוע אתה שותק? אין לך תשובות בעבורי?'
הוא משלב את ידיו, וכי, מה היא מצפה ממנו, שיענה לה כאן בקול? כשאי מי עלול להגיח מהבנין שממול ולהבין כי בינתו של יאיר לווין נסתתרה לחלוטין?!
'בוודאי שאין לך תשובות. זהו תפקידי, לשאול אותך שאלות רטוריות.'
נהיה קר, פתאום. כל פעם מחדש הוא מבטיח לעצמו כי ישמיד אותה לחלוטין, את 'מצפונית'. הוא מתקשה להתמודד למולה, עת היא מציגה בשיטתיות את האמת על כל מערומיה, מעורטלת משחיקת היומיום. היא איננה מסתפקת בהטחת האמת, היא דואגת להעלות בזכרונו עשרות סרטונים המתעדים באופן מדוייק את כל אשמותיה, אחת לאחת.
תפילת שחרית, המהומים עייפים. ברכת המזון של ארוחת בוקר, ומחשבות שטסות אל הלא נודע. סדר א' וחיוך דביל שעולה בו, בלי שליטה.
הסרטונים לא נגמרים, ו-'מצפונית', אשה מסודרת היא. היא מתעקשת שלא לשמוע את הנאשם עד לסוף ההאשמה.
קריאת ה'אובג'קשן' (התנגדות) כלל אינה מוכרת בלקסיקון הפרטי שלה. והיא אפילו איננה ממתינה לתשובות...'אני שואלת שאלות רטוריות', היא תמיד עונה בחיוך, נעלמת בפתאומיות אל הלא נודע.
'די!!!', הוא רוצה לצעוק. אפילו 'מצפונית' לא כאן על מנת להשיב לו. הוא נותר לבד.
חוסר עונים, חוסר אונים.
@
שבוע ימים חולף, יאלי מביטה שוב ושוב במכשיר הסלולרי שלה. פתאום, כשהיא כל כך מחכה להודעה ממנו. פתאום הם נזכרים בה, סלקום. שולחים עוד הודעת פרסומת ועוד הודעת פרסומת. והיא כל פעם מחדש, כמעט ומתרגשת. כמעט.
היא הבינה לליבו, לא חשבה לרגע כי גילוי מוצאה ישאיר את המצב כמות שהוא. לו הייתה אסתר המלכה, אולי הייתה שומרת על הסוד...
אבל כעת, כשמדובר במציאות עכשווית, בריאליות. היא מוכרחה לספר לו. כעת, כשמדובר במציאות עכשווית, היא מבינה כי אין סיכוי.
לו רק היה סיכוי קלוש, הוא וודאי היה יוזם קשר כלשהוא. אבל הוא פשוט שותק. פעמים היא מייחלת שלפחות ישלח הודעת פרידה, שיתקשר להגיד שלום, שיבקש להפגש פרידה אחרונה. שיתקשר וינתק, שיעשה משהו.
אבל הוא שותק, וגם היא שותקת. היא כבר איננה יודעת על מה להתפלל, מרטיבה סתם כך דפי סידור. פעמים מייחלת היא שלמרות הכל, השידוך בינהם יצא לפועל. ופעמים היא משתנקת בבכי ומתחרטת בכאב מדוע, מדוע בכלל נכנסה לבוץ הטובעני, התובעני הזה.
דפי 'שמע קולנו', דפי זהב היא מכנה אותם בחיוך. אותם דפים נרטבים שוב ושוב, בדמעות חמות. דמעות אותן היא מוזילה בשתיקה, כלל אינה מדברת. קב"ה הרי יודע את כאבה, אין לה צורך לבקש ולדבר. היא פשוט בוכה ומתפרקת, וקב"ה לעולם לא לאה מלהאזין לקולה, מלמחות את דמעותיה, ומלנחם אותה באהבה. ובלי מילים, היא יודעת, שומעת את קולו המרגיע, 'הכל לטובה, יאלי...'
@
'מידות טובעות'-
ערב טוב, גברתי הנאווה?
'אייס קפה'-
ערב משובח, אדוני הנחמד!
'מידות טובעות'-
נחמד, נחמד זה נחמד...
'אייס קפה'-
גם נאווה זה שם לא רע. ;)
'מידות טובעות'-
אז מה...מה עבר עליך מאז שנפגשנו? הספקת לעכל את הטראומה?
'אייס קפה'-
לא ממש...
'מידות טובעות'-
כן, ידעתי שזה יבוא.
'אייס קפה'-
מה יבוא?
'מידות טובעות'-
אני יודע שאני לא נשמע שמן בטלפון. שמנים אף פעם לא נשמעים שמנים. את מבינה?
'אייס קפה'-
תגיד לי אתה נורמלי?, קודם כל אתה בכלל לא נקרא שמן...,דבר שני כשאמרתי טראומה צחקתי, מה יש לך?
'מידות טובעות'-
הבה לא נתווכח על הגדרתי כשמן, שמנמן, או סתם שמנדריק?
'אייס קפה'-
באמת לא נתווכח, אתה לא כזה. אבל די, הגזמת. אני מאד מאד נהניתי, באמת. להפך, לא חשבתי שיהיה כ"כ כייף.
'מידות טובעות'-
את רצינית?
'אייס קפה'-
לחלוטין, יאקי.
'מידות טובעות'-
הופה...אמצת לעצמך את שמי האמיתי, זו מחמאה!
'אייס קפה'-
הוא הרבה יותר יפה מ'מידות', או 'טובעות'. לא?
'מידות טובעות'-
יכולהיות..., אני גם מאד נהניתי, את יודעת...?
'אייס קפה'-
עכשיו כן...
'אייס קפה'-
יאקי?
'אייס קפה'-
יאקי?
'מידות טובעות'-
יו, אני מצטער. היה לי פה טלפון חשוב. אמממ, אני חייב לעוף, חברים שלי מנג'סים לי לצאת פה לאנשהו...תהיי פה יותר מאוחר, כן?
היא דחפה את המכשיר הסלולרי במהירות מתחת לכרית. אמה ניצבה בפתח החדר, חיוורת כסיד.
-אמא?! מה קרה?!
עצמות לחייה של אמה נתקשו, צל של כאב חלף על פניה. עיניה היו אדומות מבכי.
היא שתקה, לא ענתה לאהובי דבר. רק הביטה בה במבט השקט הזה, המייסר.
אהובי נעה על מקומה באי נוחות, מנסה לרדת לפשר הענין.
יפי לווין שתקה, לא הייתה מסוגלת להוציא הגה מהפה. לא, היא איננה בכושר על מנת לדבר עם בתה. היא נסובה על מקומה, צועדת באיטיות לכיוון המטבח.
אהובי הביטה בה בהלם, מתקשה לקום.
היא התעשתה לאחר מספר שניות, אצה למטבח. אמא ישבה שם, על כסא מזדמן. בוהה במבט קר ברצפה.
-אמא.
-מה.
-אמא.
-מה.
-תסתכלי עלי בבקשה.
אמא איננה מרימה את מבטה, דמעה או שתיים זולגות מעיניה.
-אמא!
אהובי אוחזת בכתפי אמה, מטלטלת אותן בחוזקה,
-אמא, הכל בסדר? אני לא יכולה לעמוד במתח הזה. בבקשה, ספרי לי. אמא!
יפי נושמת עמוק, מרימה את מבטה אל אהובי, שפתיה רועדות.
'ספרי לי את אהובה, ספרי לי מדוע את מחוץ לשערי הסמינר שלך...מדוע את מתבודדת כל כך הרבה בחדרך עם הפלא-פון הנורא הזה. ספרי לי מדוע אני צריכה לקבל טלפון כזה מהמחנכת שלך, טלפון שפוגע בי כאן, את רואה, בדיוק כאן...'
ואמא, מצביעה בכאב על ליבה.
מצביעה ומחייכת חיוך ציני, 'ספרי לי, חה. בטח שתספרי לי, את תשבי כאן כל הלילה ותספרי לי..., כבר איבדתי כל תקווה לגביך, ילדה קטנה שלי. כמעט והתייאשתי. והטלפון הזה, הטלפון הזה גמר אותי לחלוטין..., אז מה יש ל י לספר לך, תגידי לי!
אל תסתכלי עלי במבט ההמום הזה, אהובה. את הרי ידעת זאת מזמן!
פשוט, פשוט תלכי מכאן. אני לא יודעת לאן. פשוט תלכי! תלכי!
אהובי נדחקה אל הקיר, שותקת.
אמה, בסערת רוחה המשיכה,
-אמרתי לך שתלכי! אינני מסוגלת לראות אותך!, אם את לא רוצה לגמור את אמא שלך סופית, פשוט תלכי מכאן! שמעת אותי?!...