נכנסות חינם בחו"ל

1800550

סיפורים

גן נעול - סיפור בהמשכים

פרק ו'

ציציותיו התבדרו ברוח, חולצה דקיקה לגופו, קר בחוץ, כמעט חורף. אנשים מתעטפים בסודרים, מגפיים הם כבר בגדר צו השעה, אולי האופנה. צעד ברחוב, ללא מטרה מוגדרת. הוא אוהב כך, כשהרוח טופחת על הפנים וניתן לחוש את הקור הירושלמי. עוד משחר ילדותו ברח ככל שיכל משלל הסוודרים שעטתה עליו אמו. בבוקר אמנם היה קר,
אבל בצהרים, כך זכר, בצהרים תמיד נאלץ היה לסחוב את האפודה, הסוודר, הצעיף והמעיל ביד. השמש שהסתתרה לה בינות לעננים בבקרים, זרחה בצהרים. זכר כיצד היה מסתרבל בדרכו הביתה, מבטיח לעצמו כי את ילדיו הוא עוד ישלח בבגד ים אל החיידר, ויהי מה.
הבוקר ראה את שרי פוסעת ברחוב. הוא הבחין בה רק לרגע, האוטובוס נסע מהר מדי..., היא הייתה אותה שרי, פסעה בגב זקוף, בטוחה בעצמה.
באופן בלתי נשלט עלתה יאלי במוחו.
יאלי..., יאלי מאור. יאלי מאור? מי היא יאלי מאור? מנין הוא מכיר אותה בכלל?
ממתי שם כל כך אנונימי מעורר בו כזו אמפטיה?
דמותה עלתה וצפה בו, מבלי שרצה. אולי בעצם, דווקא כי רצה.
יאלי מחייכת, יאלי שותקת. יאלי עצובה, יאלי עצובה מאד.
מסך הקשיחות הזה, היווה עבורו חידה אמיתית. תהה לעצמו האם יצליח אי פעם ליצור בו סדק. הוא לא יכל להחשיבה כקשוחה. יאלי לא הייתה קשוחה. היא הייתה טעונה. בפעמים נדירות בהם דיברו, יכל להבחין כי הנה, הנה עוד רגע ויאלי מתפרצת ושוברת סוף סוף את מסך הקשיחות, אבל לא, היא שתקה. התחמקה ברגע האחרון.
אז מה...תהה בתוך תוכו קול פנימי, אתה מדבר עם בחורה זרה רק על מנת לספק את יצר הסקרנות שלך?, לסייע לעוד יהודיה מסכנה לפתוח את ליבה?, או שמא, רק כיועצת שידוכין...?
משפחת מאור מספקת עבורך באמת המון אטרקציות רוחניות, אה...?
אז מה, מה גורם לו, בחור ישיבה מוצלח, לשבת ולדבר עם בחורה זרה כמו הייתה אחותו?
כן, מה גורם לו להגיד באופן סופי תשובה שלילית לשרי...רק כי הוא פתאום מבין במקום כלשהוא בליבו, כי קיימות אופציות יותר משובחות?
יאלי? יאלי מאור?
מה הוא רוצה ממנה בכלל? מה היא רוצה ממנו?
מה למען השם יגידו אבא ואמא על הקשר המוזר הזה? הלא די להם באהובי?
ולמה יאיר, מדוע אתה מוצא את עצמך בעיצומו של סדר ג' שוב פעם, מול המחלקה האונקולוגית בבית החולים...?!
@
-אהובי!, אהובי כבר 11:45!
מכיוון מיטתה של אהובי נשמע קול מנומנם. ווריאציה חדשנית ל'מה...?!'
-מה מה?, את לא מתכוונת לקום היום?, תפילת שחרית?, לעזור לי קצת בבית?, ללכת לסבתא?, לעשות קניות לבית? לזוז קצת מד' האמות בהן את שקועה?
אהובי פקחה את עיניה לגמרי.
-תפילת שחרית?
-בוקר טוב.
-אני כבר לא יכולה להתפלל.
-את כן. לפחות ברכות השחר.
-ברכות השחר אומרים בשחר..., אהובי גלגלה את עיניה כלפי מעלה, ונחתה בחזרה למיטתה.
אמה נשמה עמוק,
-לפחות את עוד זוכרת מתי א מ ו ר י ם להתפלל..., עוד חצי שעה את במטבח, לבושה. אני צריכה אותך.
היא טרקה את דלת החדר, מותירה את אהובי מתגלגלת במיטתה, בוהה בקיר.
בשניה שנטרקה הדלת קמה אהובי כנשוכת נחש לכיוון המכשיר הסלולרי, הוא בטח שלח מליוני הודעות והיא ישנה לה בשלווה...
נכנסה במהירות, בודקת. מסרים...מידות טובעות, הנה.
'בוקר טוב חמודה, את בטח ישנה לך בשלווה..., אני דווקא הצלחתי לקום מוקדם היום חחח, המשגיח בטח יתעלף מהלם..., טוב, כשאת קמה, תני סימן חיים, ו...תכתבי לי אם חשבת קצת על מה ששאלתי אותך אתמול..., אם את מאלה שמסוגלים לחשוב תוך כדי שינה...;)'
היא חייכה, אמש הם דיברו עד הבוקר, היא יכלה לשמוע את אמא מתעוררת כשעוד איחלה לו לילה טוב...
'מידות טובעות'-
תגידי, ישמע לך הזוי אם אני אציע לך להפגש?
'אייס קפה'-
הזוי...?
'מידות טובעות'-
'אמרה, מנסה להרוויח זמן...'
'אייס קפה'-
חחח, אתה מצחיק אותי:), אממ..לוידעת מה להגיד לך, אף פעם לא עשיתי כזה דבר..., אתה יודע, בכל זאת, זה קצת לחרוג מהכללים...
'מידות טובעות'-
כאילו שמה שאנחנו עושים עכשיו זה בסדר...
'אייס קפה'-
זה ממש לא בסדר, אבל אף אחד לא אמר שחייבים ללכת על כל הקופה...
'מידות טובעות'-
להפגש פירושו ללכת על כל הקופה?
'אייס קפה'-
בעיני כן.
'מידות טובעות'-
להפגש זה לתת מימד מציאותי לקשר שלנו, וזה נורא מפחיד אותך. נכון?
'אייס קפה'-
נכון. זה התירוץ העלוב היחיד שאני עוד יכולה לנופף בו אל מול המצפון שלי.
'מידות טובעות'-
מה את יודעת, אולי אם נפגש תחליטי לחתוך סופית....;)))
'אייס קפה'-
חחח, זה למה אני לא רוצה להפגש!
'מידות טובעות'-
אז יאללה, בואי נפגש ונראה מה המצפון שלך יחליט, דיל?
'אייס קפה'-
אני לא יכולה להחליט כאלה דברים כל כך מהר. אני צריכה לחשוב על זה.
'מידות טובעות'-
נותן לך את הקרדיט המלא. רק תזכרי שזוגות בסטטוס שלנו, מזמן היו נפגשים.
'אייס קפה'-
"זוגות בסטטוס שלנו...", לא נסחפת, אה?
'מידות טובעות'-
אל תתפסי לי על המילה את...
'אייס קפה'-
גם אצלכם השמש כבר באה לבקר?
'מידות טובעות'-
מסתברא..., יש פה בחור בחדר המקביל שקם לפנות בוקר, כל בוקר,...חי חי, אני חושב שהוא היחיד שיודע על כל הצדיקים ששורדים ת'לימוד עד הבוקר אך ורק בזכות טכנולוגיית הג'י-פי-אר-עעעס...
'אייס קפה'-
עד כמה שידוע לי, הצדיקים מסתתרים עמוק עמוק מתחת לשמיכה...
'מידות טובעות'-
תסמכי עליו, הוא רואה נסתרות;)
'אייס קפה'-
יאללה, מצחיקול אחד, הנפרוש?
'מידות טובעות'-
כרצונך גבירתי..., חלומות פז שיהיו לך, ו...תעשי לי טובה, תראי מה קורה עם הסמינר שלך, לא נעים לי שבגללי את מובטלת עכשיו.
'אייס קפה'-
זה לא בגללך.
'מידות טובעות'-
שיהיה. לילה טוב ילדה...
'אייס קפה'-
גמלך, בהצלחה, להתראות מידות...
@
אז הוא רוצה להפגש. והיא גם רוצה, רוצה מאד.
הוא בחור חכם, ומצחיק, ושנון. רבות מצאה את עצמה אל מול המכשיר, חונקת צחוק מתגלגל. אבל בכל זאת, להפגש? סתם כך? בלי שידוך?
ואם הוא יספר, יעביר הלאה? ואם אמא תדע מזה?, ואם יאיר ידע שהיא הלכה לפגוש את הבחור ההוא...?
ואם בכלל, אם בכלל 'מידות' נראה גרוע והכל יתנפץ כשיפגשו...?
'אהובי!!!', קטעה צעקתה של אמא את רצף מחשבותיה. 'בואי הנה לכאן מיד! תראי מה קורה כאן!',
היא קמה סוף סוף ממיטתה, אצה למטבח, בנתיים מידות הוא רק חלום וירטואלי...
@
יפה לווין לגמה מכוס הקפה שלה, מביטה בבעלה בעיניים כבויות. קול הפלורוסנט זמזם ברקע, הכלים היו עדין בכיור. הילדים ישנים, יאיר בישיבה.
-ואהובי, מה יהיה איתה חזקי, מה?
הוא לא ענה לה. חפן בזקנו. עיניו התכולות ננעצו בנמלה קטנה. הנמלה לא התייאשה, סחבה פירור אחר פירור בדרך אל האסם הגדול, להלן, מרפסת המטבח.
-אני כבר מיואשת מלהעיר אותה בבקרים שוב ושוב. מלבקש ממנה לעזור לי. תראה איך היא מתלבשת, מדברת, מתנהגת. היא כל היום עם הפלא-פון שלה, כאילו מישהו מהפנט אותה שם..., די, אני כבר לא יכולה להעיר לה, שתעשה מה שהיא רוצה!
-איפה היא עכשיו?
-לומדת למבחן...לך תאמין לה.
-ולמה היא לא הולכת לסמינר בימים האחרונים?
-היא טוענת שעורכים מסיבה גדולה בסמינר ויש חזרות והכנות, ולא כל כך חייבים לבוא לסמינר...
-את מאמינה לה?
-לא.
-אז למה את לא מטפלת בזה?
-למה אתה לא מטפל בזה?
-את רואה כמה אני עסוק עם הבחורים בישיבה.
-אז הכל צריך ליפול עלי...
-חלילה. אני יושב ומדבר איתך כאן. בשביל זה אני כאן. בואי נחשוב ביחד מה אפשר לעשות--
-חשבתי בלי סוף. אני לא ישנה בלילות, גם יאיר מדאיג אותי...
דמעה נטפה בקול שקט על השולחן. יפה משכה באפה, מביטה בעיניים נוגות בבעלה.
-אני...אני הייתי בטוחה עד היום שאנחנו משפחה בטוחה וטובה ופתאום הכל מתנפץ לי בפנים!, היא הורסת אותנו מבפנים אהובי!, היא מרקיבה את המשפחה!
-יפי--
-לא, זה בלתי נסבל, תראה איך היא מתנהגת...היא מסוגלת להגיע הביתה גם בשלוש לפנות בוקר, לך תדע עם מי היא מסתובבת...
קולה נשבר, קמה ממקומה, פוסעת שברירית לכיוון חדר השינה.
-יפי..., יפי!, ניסה לקרוא.
יפי לא ענתה, שמע רק את קולה, מתייפחת אל תוך הכרית.
המכשיר הסלולרי שלו צלצל, על הקו היה אחד המדריכים בישיבה.
-ר' לווין!, זה מקרה חירום, תוכל לקפוץ לישיבה לחצי שעה-שעה?, יש פה בחור בחזקת ממעש סכנה...
-סכנה?
-כן...
-אני...אבל אני--
-ר' לווין...בבקשה!
הוא קם ממקומו, חובש את מגבעתו.
'יפי!, יפי אני שב תוך חצי שעה- שעה, צץ פה מקרה חירום...'
@
'תגידי, איפה אני יכול לפגוש אותך...?'
יאלי צחקה, עונה בקול תמה,
-מה זאת אומרת איפה?!, כאן!
-כן אבל את יודעת...כאן זה בית חולים, בכל זאת.
-מה זאת אומרת, מה אתה מציע במקום?
-הילטון?
-השתגעת?!
-אני צוחק...
יאלי צחקה, המומה משהו. עצם הרעיון הבהיל אותה, להפגש עם בחור אלמוני במלון; משל היה שידוך...יאיר הרי הוא לא שידוך, הוא...הוא...
-לא רחוק מהבית שלי ישנה חורשה נחמדה, שקטה. מה את אומרת?
-חורשה?
-נכון.
היא חייכה בבושה, שיהיה. חורשה שקטה, במה היא שונה מהמחלקה כאן?!...
@
אז זהו, שכשמדובר בחורשה, התירוץ האולטמטיבי הוא חתונה של חברה...מה שנותן לה את כל האופציות סופסוף להתלבש כמו שצריך. ככלות הכל, כשהלכה לבקר את דני, עשתה זאת בבגדי יומיום, פשוטים.
הביטה שוב בארון, מיואשת.
-אמא! מה אני אלבש!
-חתונה של חברה...מה יכול להיות?
-את החליפה החומה לבשתי כבר בחתונה שבוע שעבר, החצאית השחורה בניקוי יבש..., יש פה את הג'קט הוורוד אבל הוא דהה קצת בכביסה, את רואה?
-אני רואה...אז...שימי את החליפה השחורה שלך.
-אמא, זו הייתה ההופעה הנצחית של החורף דאשתקד.
-ההסטוריה משחזרת את עצמה כל הזמן, יעל.
יאלי חייכה בחוסר ברירה, לבסוף מצאה חצאית חמודה, התאימה לה את הג'אקט החדש. מה שנגלה לעיניה במראה לאחר זמן מה, היה סביר ולא רע. יאיר לא היה נראה לה אחד שיתעמק בחיצוניות...או שכן?,
די, היא תצא מהבית וזהו. זה מה יש, רוצה רוצה, לא רוצה?, לא, הוא כן ירצה.
@
היא ציפתה למשהו קצת שונה. הפרופיל שבנתה במוחה הצטייר לה כבחור נחמד, ממושקף, רזה.
הוא דווקא היה בחור מלא, חייכן. שיערו היה בהיר ועיניו הקונדסיות הביטו בה, מחייכות.
נפנף את ידו באוויר, צוחק למולה,
-נעים להכיר, אני הטובע...
היא חייכה,
-נעים גם לי, אייס קפה.
@
פעם איציק סיפר לו, על נפלאות האיפור. הוא תיאר לו בצבעים חדים כיצד הופתע לראות את אחת הבחורות איתן נפגש, ללא איפור. יאיר צחק איתו, מסרב להאמין לגוזמאות שכאלו.
היא עמדה למולו, מוכיחה במאת האחוזים את התאוריה המופלאה של איציק. יאלי נראתה שונה לגמרי.
'היי..'
הוא היטיב את חליפתו, מכחכך בגרונו. למה היא עומדת כמו בול עץ? אולי הבושם שלו חונק אותה?, שתשב, שתגיד משהו, למה היא שותקת פתאום?
לאחר דקה התעשת,
-אההמ, היי!, יאלי!
יאלי צחקה,
-מה יש לך פתאום?
-כלום!
-אז מה אמור להביע חיוך הסמי-דבילי הזה?
-כלום!
-טוב...
היא התיישבה בקצהו השני של הספסל, פניה עטו הבעה רשמית.
-אז..מותר לשאול במה זכיתי שהוזמנתי ללשכתך, יאיר?
-רציתי לדבר איתך נורמלי, בלי הריח והאווירה שם.
-זה לא הכי נח שם...אבל, אבל...
-אבל מה?
-אבל אנחנו כאילו, כאילו,
-כאילו ממסדים באופן רשמי את הקשר כשאנחנו נפגשים כאן, לא באקראי.
השלים את משפטה, כמו לא חשב על הנושא הזה מליון ואחת פעמים. היא היישירה אליו את מבטה, מהנהנת באיטיות.
-אז זהו, בדיוק בגלל זה רציתי להפגש איתך כאן, לדבר על זה.
-לדבר על מה?
-על הקשר שלנו.
-אבל...
-אבל את לא קוראת לזה קשר. יותר נכון, קשה לך לקרוא לזה קשר.
היא צחקה,
-אתה מוכן להפסיק לדבר במקומי?...
-אני פשוט...פשוט חשבתי כל כך הרבה על השיחה הזו, התכוננתי ו..., ואני בא והכל כל כך צפוי. מה אני אגיד לך ומה תעני לי, אני מכיר אותך, אני מכיר את עצמי.
-אז אם ידעת מה יקרה פה...למה רצית להפגש?
הוא קם ממקומו, זורק לה בהלצה, 'כי אני מהאנשים שגם רואים את הסרט, מעבר ללקרוא את התסריט...'
-שחצן.
-אני?
-כן.
-מה-את-אומרת...
היא קמה גם כן ממקומה, מותירה את תיק הצד שלה על הספסל.
-אז לי כן יש מה להגיד, משהו שבטוח לא בנית עליו.
הוא חייך, נהנה לראות אותה חלושה פתאום. יאלי הקשוחה נשברת למולו.
-כן...?
היא שתקה, מתיישבת בחזרה.
-עזוב, לא משנה.
-אני מקשיב, אני כאן כדי להקשיב.
-אני יודעת.
-את יודעת שאני כאן כדי להקשיב?
-כן.
-אז למה את לא מספרת...?
-מה?
-למה את לא מספרת לי, למה את כל הזמן קשוחה?, למה את מתנהגת ככה?
היא נעה על מקומה באי נוחות, מתרחקת לאחור. כמעט אל הספסל השני.
-מה אתה רוצה שאני אספר לך, עד כמה טוב לי? שחיי על מי מנוחות? שאני קמה, הולכת לעבודה, חוזרת לישון, כמו כל בחורה אחרת בעולם?
-אבל את לא כל בחורה אחרת בעולם, יאלי.
-יפה, קלטת.
-אני בוחר להתעלם מהעקיצה. העדה מוזמנת להמשיך.
יאלי שתקה, נושכת את שפתיה. מנסה להביע את עצמה בעזרת ידיה,
-זה, זה יאיר..., אני, אתה יכול לראות את זה לבד. אתה יכול לראות לבד איך אני כל יום ויום, מגיעה לבית החולים. אני קורסת תחת העול...לא רציתי שיהיה קשה לאבא ואמא, לקחתי על עצמי את העול הזה, דני הוא כמו...דני הוא כמו הילד שלי.
אתה יודע מה, הייתי מסכימה להיות חולה במקומו, ואני לא מגזימה...הוא היה ילד כל כך מתוק, פרח..., אתה הרי מכיר אותו, את דנד'וש...
הכל נופל עלי, הבית כבר לא מה שהיה, יש כל הזמן מתחים. אם מישהו עצבני, זה ישר מנותב אלי, איכשהוא, אני תמיד אשמה בהכל. למה? אין לי מושג למה...
אולי כי אני בסופו של דבר אחייך את החיוך המרגיע, אלטף ואנחם. אולי כי אני זו שבסופו של יום מתיש, של עבודה ובית חולים, מגיעה הביתה ויושבת עם אמא.
היא בוכה על דנד'וש ואני זו שנותנת לה מילה טובה, מנחמת אותה לעתיד, מספרת לה שדני ברוך השם קצת קצת מחלים...
לא, אמא לא יודעת שהמצב שלו הולך ומדרדר, אני לא רוצה שתדע, אני מונעת ממנה להגיע לבית החולים, היא שבורה. אמא שלי...
ואני, מי אני, בסך הכל ילדה בת עשרים וקצת....כלום. זה הכל ביחד יאיר.
אני הולכת לשידוכים ומתנהגת שם כמו...כמו אני לא יודעת מה. אחר כך אני מקבלת הערות מאמא ומהשדכנית. אם היית נפגש איתי בשידוך מן הסתם היית גם כן נמנע מלהמשיך..., אין לי מושג למה אתה ממשיך לדבר איתי כשאני כזו תוקפנית לפעמים...
אני, סתם, אני נוראית.
שברים שברים נגלו לנגד עיניו. שברים של יאלי. מנופצת לרסיסים. רצית לראות אותה שבורה, חסרת כל מסך קשיחות...,רצית. והנה היא, יאלי, משתנקת בדמעות, מחזיקה בחוזקה בתיק הצד שלה.
יאלי החזקה שלך, כבר לא חזקה. אולי מעולם לא הייתה...
'יאלי...יאלי, אני. זה לא שלא..., אני כן יודע מה עובר עליך.'
-תעזוב, לא בשביל זה נפגשנו.
-אני לא רוצה שתבכי.
-אני אהיה בסדר. זה קורה לי מדי פעם, להשתחרר.
-אני גם לא חושב שזה לענין ש...נדבר על מה שרצינו עכשיו.
-אולי.
-אפשר לדחות את זה לפעם אחרת, לא?
-עד שמצאנו לנו הזדמנות חגיגית כזו?
היא מחתה את דמעותיה, מחייכת קצת. עיניה החומות היו בהירות פתאום, אל מול פנס הרחוב.
-אפשר יאיר. אבל זה, רק רציתי,
-רצית מה?
-רציתי לשאול אותך שאלה בסיסית.
-כן.
-אתה חושב שנוכל לצאת בשידוך מתישהו...?
יאיר חייך אליה, בוהה בה.
-אה?
-אהה.
-הרבה קושיות יש לך גברת...
-אני מחכה לתירוץ, אדון שטייגען.
-מה את חושבת?, אני חושב שאולי נוכל לארגן משהו...
היא נעשתה מהורהרת, מתלבטת אם לומר דבר מה...,
-יאלי?
-כן?
-מה יש?
'אני רק, רק תוהה לעצמי...מה תהיה התגובה הבאה שלך. אופציה של לצאת לשידוך וודאי נשמעת לך די לגיטמית כששם משפחה כמו מאור נשמע לך אשכנזי.'
-למה את מתכוונת?!
-אני מתכוונת לכך שאני ספרדיה, במידה ולא ידעת.

לתגובות לחץ כאן

ל- גן נעול

לסיפורים

לדף הבית