חדשות 24
1800550
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק
טז'
"גן נעול"- פרק אחרון.
בס"ד.
'אז יש צדדים חיוביים בטרגדיות כאלה?...', השיבה לה יאלי בחיוך קטן.
אהובי חייכה גם היא, 'אולי...'
'מותר לשאול מה הסיבה להאפי אנד הזה?'
'אף אחד לא אמר שזה האפי, ובטח לא אנד... השתדלות אני מבטיחה, זה מה שבטוח...'
'נו נו.'
יאלי הניחה אבן אחרונה על תלולית החול, יישרה השלט וקמה לכיוון היציאה. הן יצאו
יחדיו את בית העלמין, שותקות.
'אז...להתראות?'
'כן, נשתמע, בעזרת הש--.'
'תראי, יאלי.'
יאלי הרימה את פניה לאות שאלה, 'יש לי פה משהו שאמא שלי שלחה לי אבל אני לא
יודע-'
'מה היא שלחה לי?'
אהובי הוציאה מתיקה מעטפה לבנה וארוכה, מושכת בכתפיה...,
'את מבינה שלא פתחתי את זה, כן?'
'אני מאמינה לך...כן.'
יאלי הכניסה את המעטפה לתיק, נפרדת מאהובי, נותנת לעצמה להיאבד ברחובות העיר.
היא ידעה היטב היטב מה המעטפה מכילה...,
זו הרי לא אמה של אהובי כי אם יאיר..., אחיה הבכור. הנכה. האהוב.
ובבית וודאי יושבים על ספסלים קטנים, בגדים קרועים, שקט נוראי.
ובידה מעטפה שכה בוערת, פתחי אותי, בבקשה.
אז היא מתיישבת על נדנדה בגן ציבורי נידח, בגבעת שאול, הר נוף או אולי רוממה
בכלל, היא לא זוכרת. לא ממוקדת.
'זה המכתב ה-586 שאני כותב לך...כאילו תקראי אותו..., מקסימום, הפח כאן בחדר
יקרא, אולי גם הפח הציבורי ואח"כ גרגרי החול בחירייה..., מאוחר יותר אולי המכתב ימוחזר
ויהיה איזושהי מגלשה בפארק הממוחזר שם...כולם יתגלשו עליו ולא ידעו כמה כאב אגור בו,
כמעט כמו בנין שנבנה על בית קברות טרי.
כמה שטויות אני מדבר, העיקר לא לכתוב לך, לעצמי, את מה שאני באמת חושב ומרגיש
ומתפלץ...
כואבת לי הרגל וקצת הראש והרבה הלב..., אף פעם לא ידעתי כמה אני קיטשי כשאני
מנסה להישמע רגיש...
אני אוהב אותך יאלי. בחיים לא אעז להגיד לך, אבל מאחר וכאמור לעיל, גרגרי חירייה
יהיו ששת קוראיי הנאמנים, אני מרשה לעצמי לכתוב ככל העולה על רוחי...
אני אוהב אותך, גם כשאני בריא במאת האחוזים, לא רק עכשיו...
המציאות אכזרית יותר מכל סיפור דמיוני. הרי כעת, כבחור פגוע רגליים, שכל ועוד
כמה דברים, אני עובר למחלקת סוף עונה בשוק השידוכים... תוכלי לקרוא לי נכה, מוכשר בדימוס.
הייחוס לא נפגע בתאונה אך ניכר חשש כבד לכדורים, יד ראשונה מגובסת מרופא, בעצם גם השניה...
את יודעת מה, אולי הגיע לי, אולי לא נלחמתי עלייך כמו שצריך כשעוד יכולתי...,
אולי מגיע לי עכשיו לשבת על כסא הגלגלים שלי ולהתגלגל ל א ט לכיוון הסטנדר שלי, ואחר
כך לכיוון חדר האוכל ואחר כך, לאט לאט לחדר למעלה. אולי מגיע לי עכשיו להרגיש כי לא
יעזור בית דין, אני נכה והשידוכים שלי הולכים להראות בהתאם. כמו שפעם פעם את הרגשת,
כשעוד אהבת אותי, ידעת בתוך תוכך כי לא יעזור כמה מצליחה ומדהימה תהיי, חומת סטיגמות
חוצצת בינינו, חומה שאיש, כולל אני, לא טרח לחצות...
אולי מגיע לך, יאלי, אחרי כל מה שעברת, לקבל בחור שיאהב אותך כפי שאת, הוא והוריו,
הוא ומשפחתו...בחור שלא יצטרך להיות נכה על מנת שיהיה 'ראוי' לך, כי ראוי לך הרבה יותר
ממני...גם כשאני, אינני נכה.
יאלי, אני לא אצטבע ואשקר..., קשה לי. יקשה עלי לראות אותך עם אחר. יקשה עלי
לראות אותך פוסעת לעבר החופה, ושם יביט בך בציפייה בחור שכן זכה בך..., אני מכיר את
עצמי, אני הרי אגיע לשם, ואציץ מרחוק. אביט כיצד הוא עונד לך את הטבעת, לוחש מילים
שינתקו אותך סופית ממני. משקה אותך ביין, אוחז בידך, לוקח אותך ממני. שניכם תפסעו יחדיו
לחדר הייחוד ואני אביט בכם ולא אוכל לעשות דבר, לא כמו בסרטים בהם נכנס האהוב המיתולוגי
ומכריז כי הוא מתנגד וכי הכלה היא שלו. בסרט הזה שלי, לא אוכל אפילו לרוץ...כסא הגלגלים
שלי יזכיר לי תמיד, שאת שם, לבושה בלבן, ולא אני הוא זה שמחייך להמון המאושר. לא אני.
אני בטח נשמע אגואיסט... הרי לא אני זה שיביא לך את האושר ושנינו יודעים את
זה... אני לא מגיע לך יאלי...
אני בכלל חושב ש—'
המכתב נקטע. למטה נוספה הערה קטנה.
'יאלי, יאיר זרק את המכתב הזה... אני לא יודעת למה אני מוצאת לנכון להעביר לך
אותו..., פשוט רציתי שתקראי.
יפה לווין.'
מגפיה מתלכלכות בחול, והיא מתנדנדת חרישית על הנדנדה הכתומה. מביטה אל הנוף
המטושטש.
נושכת את שפתיה..., לו יש מחשבות עליה בשמלת כלולות והיא, היא אבלה על דני הקטן.
כלומר, היא אמורה להתאבל...בכל אופן. אבל מחשבותיה מסיטות אותה בכל הכוח דווקא לכיוונו.
אז היא קמה, לוקחת אוטובוס ונוסעת הביתה. נכנסת הביתה ומתיישבת על הכסא החום
והקטן שבמטבח, נשענת על החרסינות הקרירות.
'איפה היית?', זו אמא. היא מרימה מבט מרוחק, לא עונה.
'נשארת בבית העלמין?', היא מהנהנת.
אמא מרימה אותה מהרצפה ומחבקת אותה בחום. לראשונה, אחרי תקופה נצחית, היא סופסוף
מרגישה נשענת, לא עוד משענת מעורערת.
@
ימי השבעה חולפים באיטיות, אנשים באים והולכים שוב ושוב. אנשים מדברים ואנשים
בוכים. גם היא, בוכה וצוחקת כאחד, מחייכת חיוכים עצובים.
חולמת בלילות על דני הקטן שמשתובב, שבוכה, שמתקרח, שאומר שלום אחרון, שמחבק
אותה חזק ואומר שהוא יצליח לנצח את המחלה כי הוא גדול וחזק, כי הוא התפלל לה' ואבא
הבטיח לו, הבטיח שיהיה בסדר. דני מספר שהוא גדול וחזק, והגוף שלו כל כך קטן ושברירי,
דני מספר שהוא ינצח את המחלה וקו ה-א.ק.ג הולך וגווע...
ואז היא מתעוררת בבהלה, מיוזעת ומסוייטת. 'די לבכות', היא עוצרת בעצמה. אם הוא
עזב את העולם הזה בכזו אמונה תמימה, אין לאיש ספק בדבר מה שמצפה לו שם...בעולמות אחרים.
אבל היא יודעת כי היא איננה בוכה על מר גורלו אלא על מר גורלה היא. על המיטה
שלו, על הצעצועים והספר שנותר מיותם. על כל התמונות שתלויות שם ליד מיטתו, דמותו מחייכת
מכולם, מחייכת ומאמינה. כמו יכלו הם ברגעים הקשים ללכת דווקא לדני ולשמוע ממנו דברי
עידוד..., אל דאגה, משפחה, אתם לא תאבדו אותי, אני אלחם הרי!
@
אמה קראה שוב ושוב את המכתב המקומט עד גיחוך. מרימה מבט ליאלי,
'אז את רוצה פשוט כך, שאבא יוביל את חתנו לחופה בכסא גלגלים?...'
'לא אמרתי שום דבר על חתונה', משכה בכתפיה.
'אני רואה אותך מסוגרת בתוך עצמך, יאלי. אני רואה אותך נקרעת מבפנים, את חושבת
שלא הבנתי כל הזמן הזה?...'
'ומה זה קשור לחתונה? מה זה בכלל...מה...?'
'כי זה מה שאת רוצה.'
'אני לא רוצה בעל נכה!'
'את לא רוצה בעל נכה. נכון. את רוצה את יאיר, ויאיר נכה. זה לא משנה לך כל כך...'
יאלי הרימה את מבטה, חורקת שיניים.
'זה כן משנה לי. מה עשיתי? למה מגיע לי בעל נכה? כי הוא אשכנזי?'
'שינה לך אי פעם המוצא שלו?'
'לא. אבל לו זה מאד שינה. המוצא שלי. יותר נכון, להורים שלו. הוא אפילו לא טרח
להתווכח איתם...'
אמה שתקה, לא יודעת מה להגיב.
'את יודעת מה,' התפרצה פתאום יאלי,
'נגיד ואני מסכימה, כן? נגיד שאני מקריבה את החיים שלי, מה יגידו כולם? מה יגידו
השכנים? את יודעת מה, לא אכפת לי בכלל לחיות עם בעל נכה, חשבתי על זה מהשנייה הראשונה
בה אמרו לי שיאיר עבר תאונה..., השלמתי על זה כמו אדיוטית כשידעתי שבכלל שרי היא זו
שתצטרך להתחתן איתו..., הייתי כל כך נואשת אז שהבטחתי לעצמי שאסכים להתחתן איתו אפילו
ככה, על כסא גלגלים...איזו טיפשה.
אבל את יודעת מה, כשזה בא לידי מציאות, אני חושבת על כל החברות והשכנות וכולם...,
מה אספר להם? שאני בעצם על כדורים ולכן הסכמתי להתארס איתו? שאולי נדבקתי מדני? שאולי
מה?!'
'בעצם, מה אני מדברת', גיחכה, 'אני נשמעת בדיוק כמו ההורים שלו, או כמו כל החברים
והשכנים שלו...שידברו רבות ביום בו יאיר לווין יתארס עם מרוקאית, לא פחות ולא יותר...'
'אני נשמעת בדיוק כמו כל אותם האנשים שכל כך שנאתי וכאבתי, אנשים רדופי סטיגמות,
בדיוק כמו זבנים בסופר-מרקט, ממתגים כל מוצר ומוצר בברקוד משלו...מה רוח המטאפורה האדיוטית
הזו?!'
אמה חייכה,
'את במיטבך כשאת כעוסה, אמרו לך פעם?...'
יאלי צחקה צחוק מריר, 'בטח אמרו, גם דאגו לזה...'
'בקיצור', קטעה אותה אמה, 'מבחינתך זה "לא" מוחלט?'
-מבחינתי אני לא יודעת...לא יודעת כלום. שיעברו השלושים לפחות.
@
-ארבעה חודשים מאוחר יותר-
אין לה מושג מה היא עושה כאן. היא רק יודעת שחלישות הדעת תפסה אותה היום, אחר
הצהרים...כשהוא התקשר.
'אני אחכה לך באותה חורשה, זוכרת?...'
בטח שהיא זוכרת. כמה פעמים מאז עברה ליד, שוגה באשליות מטופשות, אולי שותפה
לפשע ישוב גם הוא לזירה...
שעות עמדה מול המראה, מחליפה שוב ושוב בגדים, מתאפרת ומוחקת, שוטפת פנים ושוב
מתאפרת.
לבסוף הלכה עם בגדי יום חול, איפור מינימלי. מה שזה לא יהיה, שיסתיים מהר ובלי
פגיעות.
אביו הביא אותו עד לחורשה, מסייע לו לרדת ומושיב אותו בכסא הגלגלים. יאלי חייכה
נבוכה, מחכה שאביו יעלם מהנוף, ואז דחפה את הכסא קלות לכיוון הספסלים...
היא התיישבה על הספסל, נותנת לו להתמקם בכוחות עצמו מולה.
בדיוק כמו אותה הפעם, אז, היא שתקה, ממוללת את אבזם התיק בידה.
'אז..., מה הביא אותי הלום?', שברה את השתיקה.
יאיר צחק את הצחוק המוכר, משחק גם הוא בגלגלי הכסא.
'כן, זה שאני מסכימה לבוא לפה, זה בהחלט מצחיק, יאיר...'
'אני לא יודע למה אני צוחק', הרים פתאום את מבטו. בוחן אותה. 'עברת, עברנו הרבה
מאז...מאז הפעם האחרונה שדיברנו...'
'אמת ויציב'.
'ו...חשבתי שאולי אנחנו, את יודעת, צריכים לדבר...כמו שצריך'
'לדבר על מה?'
'איך את מתמודדת עם האובדן?...'
'איזה מהם?...'
לראשונה הם צחקו.
'אתה יודע, מעכלים את זה לאט לאט...בוכים בין 'הזמן יעשה את שלו' ל-'גזירה על
המת שישתכח מהלב...' ועוד כמה משפטים שאנשים נבוכים אומרים לך כשאין להם באמת מה להגיד.
'
'את לא נשמעת מזהירה במיוחד...'
'אני אמורה להישמע כזו? חשבתי שלפחות את המצפון שלך אני לא צריכה להשקיט תוך
חיוכים ובדיחות של...נההה, יהיה בסיידר, נעבור את זה, העיקר שהוא בגן עדן וטוב לו.'
'לא, את אמורה להישמע צינית ומרירה, וכך בדיוק את נשמעת...'
'אמרתי לך פעם שעולם הדיאגנוזים הפסיד כישרון עצום?'
'דיאגנוזים, מממ.'
'דיאגנוזיסטרים, נשמע יותר מתוחכם.'
הם שניהם שתקו, שתיקה פחות מביכה.
'המכתב...', היא הפציעה פתאום.
'מכתב?...'
'המכתב שלא נכתב', גיחכה.
'על מה את מדברת?!'
'קראתי אותו.'
'אני שב וחוזר, על מה את מדברת?'
'לא הייתי אמורה לקרוא אותו אבל...'
'לא היית אמורה לקרוא מה? יאלי, על מה את מדברת?!'
'מכתב על חירייה וגעגועים וכסא גלגלים וחומת סטיגמות..., אומר לך משהו?'
הוא שתק פתאום. חורק את שיניו שוב ושוב.
'איך זה, לכל ה..., איך ראית את זה? את עוקבת אחרי?'
'מה זה משנה איך זה הגיע?...., רציתי רק להגיד לך...ש...'
'שמה?'
'שתפסיק להרגיש כל כך רע לגבי עצמך, השידוכים שלך לא יהיו כל כך נוראיים...,
בסה"כ, בסה"כ...'
'בסה"כ נכה. אפילו לא נכה צה"ל עם פיצויים. סתם נכה אנונימי.'
היא צחקה,
'אתה לא אנונימי...אני מכירה אותך...'
'ומה זה עוזר לי, כשהתגובה היחידה על המכתב שלא נכתב היא...,שיהיה בסדר, ואני
עוד אמצא שידוך...?,
זו היית את שגיחכת על האנשים הנבוכים שמנחמים אותך בקלישאות מיושנות?'
'לאיזו תגובה בדיוק ציפית?'
'לא ציפיתי לכלום, לא היית אמורה לקרוא את זה בכלל.'
'אז קראתי. מה תעשה עכשיו? תחזיר את הזמן אחורה?'
'אם רק יכולתי...'
'מה היית עושה?'
'הכל היה אחרת יאלי..., לא הייתי פוגע בך כך...בחיים לא.'
'היית פוגע והיית מתנהג כרגיל, יאיר. לא חכמה לדבר כשמעטה המושלמות שלך נשבר
לרסיסים, תחת גלגלי מכונית דורסנית...'
'את כועסת עלי, נכון?'
'כישרון הדיאגנוזיסטר שלך מכה בשנית!'
הוא גלגל את הגלגלים מעט לאחור, מתרחק ממנה.
'מה?', היא חייכה חיוך קונדסי.
'כלום, התייאשתי ממך...אמרו לך פעם שאת במיטבך כשאת כועסת?'
'ככה אתה מרים ידיים? וכן, אמרו לי, יותר מדי.'
'אם כך, אני בוחר להתעלם מעקיצותייך המופלאות ופונה לעצמו של עניין.'
'נו נו...'
הוא שתק, בוחן את מילותיו.
'אני הולך להשמע הכי מטומטם בעולם, יאלי...ולא אכפת לי...
תסתכלי לי בעיניים, יאלי, אני יודע שזה מביך...אבל אני חייב שתסתכלי לי בעיניים
ותגידי לי שאת לא רוצה...'
'שאני לא רוצה מה?', הביטה בו לשבריר שניה, מסיטה מיד את עיניה.
'שאת..., שאת הולכת להתחתן עם מישהו אחר, ככה, בלי נקיפות מצפון.'
יאלי שתקה, לא מסוגלת להביט בו.
ואז היא קמה ממקומה, פסעה לאט לאט, גבה מופנה אליו.
'יאלי? יאלי תעני לי בבקשה. יאלי!'
היא שתקה, כתפיה רועדות מבכי.
'יאלי, את גם יכולה לענות לי שזה בסדר מבחינתך להתחתן עם מישהו אחר ולשכוח הכל,
אני מבטיח לך שלא אכעס, וגם אם אכעס זה לא משנה...זה החיים שלך..., אני לא מגיע לך...מגיע
לך הרבה יותר ממני...יאלי, למה את מתרחקת ממני? יאלי, לאן את הולכת?...'
יאלי התרחקה, לאט לאט, הליכתה הלכה ונעשתה מהירה. יאיר לקח את תיקה מהספסל והחל
מתגלגל לכיוונה במהירות....
'יאלי, תעצרי!'
היא נעצרה, רחוקה מאד ממנו.
'תסתובבי אלי, יאלי, בבקשה, תסתובבי, יאלי!!!'
משהו הכה במוחו, הוא פתאום נזכר בהזיות שחלפו עליו בבית החולים, אותה מילה שלא
הצליח להבין כל הזמן, אותה מילה שסבבה במעגלים ולעגה לו...הוא פתאום הבין, יאלי. זו
הייתה יאלי שלא עזבה אותו לשניה.
'את לא יכולה לשקר על עצמך, את לא יכולה כשבמשך כל הזמן הזה את, את היית איתי
מרחוק...את יודעת את זה יאלי, תעני לי בבקשה, אני מתחנן אלייך...אני לא מסוגל לקום...יאלי...'
היו כמה דקות של שתיקה, בהן כתפיה רטטו, נשאה תפילה כי יאיר לא יבחין בה בוכה,
לשווא... כמה דקות של שתיקה בהן כמעט התפתתה לסוב על עקביה ולהביט בו, אבל היא התאפקה.
ואז שמעה קול חבטה.
היא הסתובבה בבהלה, יאיר היה נפול שם, שעון על עץ, רחוק מכסא הגלגלים בכמה וכמה
מטרים.
'יאיר!', היא רצה לכיוונו.
הוא התנשם קלות, 'אני בסדר...'
'איך הגעת לפה?!'
הוא הרים אליה מבט מיוסר, אוחז בכאב את ברכיו. לאחר מכן הוא השפיל את מבטו,
לואט,
'אני כבר חודשים בפיזיותרפיה, מוריק דם על כל פסיעה ופסיעה שאני מצליח לפסוע
ללא עזרה...רציתי להפתיע אותך, רציתי לעמוד על שתי רגלי כשאני מדבר איתך, להראות לך
שיש לי סיכוי...אולי. אולי אז תעני לי..., אבל לא הצלחתי, נפלתי.'
'יאיר...', היא קירבה אליו את כסא הגלגלים, מחזיקה בעצמה שלא לסייע לו לקום
ולהתיישב על הכסא...
'יאיר, אני לא...אני לא, לא אכפת לי הכסא שלך...לא אכפת לי מהתאונה ולא מכלום...
אתה מעולם לא באמת ביקשת סליחה על הכל...אני לא מסוגלת להביט בעיניך מאז...אני
לא מסוגלת יאיר...אני מצטערת שאני כזו מן, קיטשית...'
הוא התנשם עמוקות. מתיישב על הכסא סופסוף.
'יאלי, קראת במכתב, אני לא מגיע לך...לא כשאני בריא, ובטח לא כשאני נכה...,
את זקוקה למישהו יותר רגיש ממני..., עם כל מה שקרה, לא חשבתי על הדבר הפשוט והאלמנטארי
הזה; לבקש סליחה...'
רק עכשיו הרשתה לעצמה לבכות בפניו, רועדת.
'יאלי, כתבתי במכתב שלעולם לא אעז לומר לך את זה... אבל אולי, אולי זה הדבר
הלא נכון ואולי הכי נכון לעשות...אין לי מושג...אני רק רוצה להגיד לך, שאני לא ראוי
לך אבל אני...,' עצר לרגע, מעסה את ברכו הדואבת,
'אני אוהב אותך, יאלי, ואם התאונה הזו היא הסיבה היחידה שנפגשנו שוב...אולי
הכל היה שווה...אני כבר לא יודע..., מה אני שווה בשבילך כשאני ככה, נכה...'
היא עצרה לרגע מבכיה. נשנקת. 'זה לא משנה לי שאתה...שאתה נכה, יאיר...זה באמת
לא משנה לי...'
'אני לא מסוגל יאלי, אני לא ראוי לך...אני לא ראוי לך כשאני לא מסוגל ללכת...'
היא משכה באפה, מנגבת ת'דמעות. מחייכת פתאום.
'ואולי היית צריך לעבור את התאונה הזו כדי להיות ראוי...'
-סוף-
.
לתגובות לחץ כאן
ל- גן נעול
לסיפורים
לדף הבית