חדשות 24

1800550

סיפורים

גן נעול - סיפור בהמשכים

פרק טו'

בס"ד. הכיור שבחדר האישפוז דלף, טיפה אחר טיפה. נדמה כי זה אינו מפריע לאיש, אולי.
יאיר נעץ את העט בין שיניו, בוהה בדף שמולו. כותב ומקשקש. מכווץ עוד דף לכדור, זורק לכיוון הפח. לא קולע, כרגיל.
עשרות דפים נערמים סביבו, לועגים לניסיונותיו החוזרים והשבים. לבסוף נרדם, דף אחרון של דפדפת בידיו. גם הוא, כמו קודמיו, מסתיר בקשקושים מילים שכנראה לעולם לא יגיעו לייעדן...
יפה לווין נכנסה אל החדר, מביטה בתמיהה על אוסף הדפים שסביב הפח. הם כולם הכילו את אותו הטקסט, בשינויים מעטים.
היא התקרבה ליאיר, מחזיקה את ידו בחום.
'יאיר שלי..., למה זה טוב תגיד לי, אה?...'
הוא לא ענה, שקוע בשינה עמוקה. יפה נאנחה עמוקות, מחייכת חיוך עייף...
'ואני חשבתי שאני זו שמבינה פה הכל...'
@ יאלי דפקה דפיקות קלות על הדלת, פוסעת אל תוך הבית בברכיים כושלות, ראש סחרחר שהולם ללא הרף.
כמו אי מי הלחין מנגינה איומה לשלישיית מילים כל כך מוזרה...; דני לא פה. דני לא פה. הו כן, לפזמון המרגש, דני...
דני לא פה.
אמה עמדה ליד הכיור, שוטפת כוס. יאלי נעמדה מאחוריה, מביטה בה. 'אמא'
אמה הסתובבה בבהלה, 'מה?'
-את שוטפת את אותה הכוס כבר חמש דקות. אמה עזבה באחת את הכוס, כמעט ומנפצת אותה. מנגבת את ידיה.
-על ריפוי בעיסוק, שמעת?
יאלי הנהנה באיטיות.
'אז זה...זה הריפוי שלך? כוסות?'
אמא משכה בכתפיה, לא עונה. יאלי הניחה את ידה על כתפה, מנסה. אמה התרחקה לאחור, מביטה אל נקודה נעלמת.
-אמא.
-מה יאלי, מה?!
-תסתכלי עלי, אמא. בבקשה.
-את מוכנה לעזוב אותי בשקט?
-אמא..., אני כואבת לא פחות ממך, את לא יודעת כמה אני מבינה אותך אבל—
אמה עזבה אותה באחת.
'מבינה? את בטוחה שאת מבינה?! את שיכלת פעם ילד יאלי? את עברת את כל התהליך המייסר הזה?
אין לך ילדים בכלל, על מה אני מדברת, את לא מסוגלת להבין מה זו אהבה לילד..., אז את באה ומדברת איתי על להבין?!
את בכלל, את סתם..., אל תשפטי אותי בבקשה, יעל. אני עוברת תקופה מייסרת נורא.'
יאלי עצרה בעצמה מלהתפרץ. לא עכשיו, לא עכשיו.
'זהו אמא, שאת לא מסוגלת להתמודד עם התקופה הזו..., אמא, תסתכלי עלי. למה את לא מסתכלת עלי?!'
-יאלי, תעזבי אותי נודניקית!
-נכון, אני נודניקית ואני מבקשת ממך, תסתכלי עלי בעיניים אמא.
אמה משכה כסא והתיישבה עליו, מביטה הצידה, מנענעת את רגליה בעצבנות.
'מה את רוצה מחיי, את רוצה להסביר לי, יעל, אה?'

-אני לא רוצה כלום אמא. כלום. אני רק רוצה שתביטי בי, שתתמודדי פעם אחת עם הכאב שלך, באמת.
-ואת חושבת שאם אביט בך הכאב יחלוף לי? אולי דני יקום לחיים ויספר לנו שכל השנים האחרונות היו סרט אימה אחד ארוך?!
-לא יקרה כלום אמא, הלוואי ויכל לקרות. הכאב גם לא יחלוף לך. אמא...
אמה הביטה בה בפתאומיות. עיניה היו יבשות, מוזרות.
'הנה, הבטתי, את מרוצה? או שעד שלא אביט בך במשך שעות לא תרגעי, אה?'
יאלי נשכה את שפתיה, המלחמה הפסיכולוגית הזו הייתה מעל ומעבר לכוחותיה. אמה גיחכה, 'אמא למופת אני, משהו.
מעבירה תסכולים של ילד אחד על ילדה אחרת, כאילו גם אותך אני רוצה לאבד...' -די אמא, אל תדברי ככה.
-אבל זה נכון, אני באמת כזו יאלי. -אני לא שופטת אותך...אני רק רוצה לדעת אמא, אני רוצה להבין, ותביטי בי כשאני שואלת אותך...
-נו?
'מה עוצר אותך אמא? למה את..., למה את אף פעם לא מביטה בי כשאת כועסת וצועקת? למה את מתמודדת בצורה כל כך מוזרה עם כל הצרות הללו? למה את לא מסוגלת לחבק אותי, אמא?...'
אמה שוב צחקה, צחוק מוזר.
-אז מה את רוצה, שגם אלייך אקשר? שגם ממך אולי אתאכזב?
-על מה את מדברת אמא, למען השם?
אמה נשמה עמוק, נושכת שפתיים. ספק מחייכת, ספק עצובה.
'את מעולם לא איבדת נפש כל כך קרובה..., הרבה יותר מדני. את כנראה לעולם, לעולם לא תוכלי להבין את ההבטחה של ילדה בת שבע שלא מבינה כלום חוץ מהעובדה שלהקשר זה נוראי, זה הרסני, כל כך הרסני...'
-על מה את מדברת, אמא?...
'על מה אני מדברת?... אני מדברת על ילדה בת שבע שעומדת מחוץ לדלת ורוצה כל כך להכנס, לראות מה שלום אמא..., ומדוע היא לא יוצאת אלי... מדוע היא לא מספרת יותר סיפורים לפני השינה, מדוע כולם כל כך נחמדים אלי פתאום...
אני מדברת על ילדה בת שבע שדודה לאה הבטיחה לה שאמא תהיה בריאה, אמא תקום ותיקח אותה מחר לבית הספר...
אני מדברת על ילדה שנרדמה כל הלילה ליד הדלת הנעולה וחיכתה, כל כך חיכתה שאמא תקום בבוקר ותחבק אותה, תספר לה שהכל עבר והם שוב משפחה נורמלית...
יאלי, אני מדברת על ילדה שקמה בבוקר, פתחה את דלת חדר השינה וגילתה את המיטה של אמא ריקה.
אמא לא הייתה שם יותר, אמא נסעה רחוק משם, עטופה בתכריכים מפחידים. מבלי יכולת לומר 'שלום ולהתראות, אני אוהבת אותך ילדה שלי, לא התכוונתי לברוח לך כך...'
אז את..., את לעולם לא תביני אותי, יעל.
את לעולם לא תביני את אותה הילדה הקטנטנה שקמצה אגרופים והבטיחה לעצמה לעולם לעולם לא להקשר לאף אחד כי זה רק עלול לפגוע בך..., לעולם לא לאהוב באמת, לעולם לא ליפול במלכודת הרגש החמקמקה הזו...
כי בסופו של דבר, תמיד תמיד, אתה תמצא את עצמך עומד מול מיטה ריקה ומסודרת..., מול הבטחות כוזבות..., כי אמא כבר לא כאן. היא הלכה, והשאירה אותך לבד. על זה אני מדברת, יעל.'
יאלי הביטה המומה באמה, באותה ילדה קטנטנה בת שבע, מתקשה להגיב.
אמה המשיכה, רועדת.
'כשנולדת, החזקתי אותך והבטתי בך, היית כל העולם שלי... החזקתי אותך ובכיתי בכי שלא בכיתי שנים. בכיתי והתפללתי לאלוקים שלא יתן לי להקשר אלייך..., למרות שידעתי שזו תפילת שווא...ככל שהתפללתי, נקשרתי אלייך.
כן, אותה ילדה קטנה לא קיימה את ההבטחה שלה תמיד, הרבה פעמים היא נכשלה ונקשרה, הו כמה שהיא נקשרה... אבל אסור לי יאלי, את מבינה את זה? אסור לי להקשר..., אם אני רוצה להשאר אמא למופת, אני חייבת...חייבת.'
יאלי התקרבה אליה.
-אמא.
אמה שוב הביטה הצידה, שקועה בעצמה. יאלי משכה את אמה בכח לכיוונה.
-אמא, את מכירה את השיר על כוס הדמעות של אלוקים?...
-שיר?
-כן..., זה שמדבר על כך שלאלוקים יש כוס דמעות, וכל פעם שאנחנו בוכים, הדמעות מתמלאות שם; ובבוא היום, כשהכוס תעלה על גדותיה, הגאולה תגיע... -ומה, מה זה קשור אלי?
-אני רוצה שתבכי, אמא. אני רוצה שתשתחררי מהכבלים האלה אליהם את קשורה מגיל שבע...
-ולמה שזה יקרה דווקא עכשיו?
-כי מגיע לו, לדני. -מגיע לו שאבכה?
-מגיע לו שתוציאי את כל הכאב שבתוכך, שתבכי עוד ועוד ועוד..., אחרת הכאב לנצח ישכון שם.
-הכאב תמיד ישכון שם, יאלי.
-תבכי אמא, בשבילי. תבכי.
אמה הביטה בה בעיניים פעורות, שותקת.
יאלי נשקה לה, 'לילה טוב אמא, אנחנו צריכים לאגור כח...ההלוויה מחר בבוקר.'
@
רוח קרירה נישבה בבית העלמין. אנשים התכרבלו בתוך עצמם, שותקים.
יאיר התכרבל גם הוא, תוהה לעצמו האם בכל ההלוויות מזג האוויר בלתי נסבל; או שהוא חם מדי, או שהוא קר מדי...
ממתי הוא בכלל מבלה בהלוויות ועורך סטטיסטיקות כה אירוניות?!
יאלי עמדה גם היא מרחוק, שקועה בתוך עצמה. בוהה בעיניים מזוגגות בארון הקבורה המובל לאיטו אלי אדמה.
היא הניחה את ידה על כתפה הרועדת של אמה, תומכת בה.
הרב סיים את דבריו, פונה אל דרכו. קרובי המשפחה התחילו לפסוע לכיוון היציאה.
אמה הרימה לפתע את מבטה, עיניה רטובות. היו אלו דמעות שזלגו מהן, דמעות אמיתיות.
היא חיבקה את יאלי פתאום, לוחשת תודה באוזניה, קולה נשנק.
@
יאלי נותרה שם בודדה, מול השלט הקטן.
רק כעת היא הרשתה לעצמה להתפרץ, לבכות באמת.
היא התיישבה על רגבי האדמה הלחה, משל ישבה ממש ליד דני, מביטה בפניו המלאכיות.
'דני... דניאל שלי. גם אני הבטחתי לך פעם שתבריא ותהיה חזק מתמיד..., גם אני לא קיימתי את הבטחותי..., אתה כועס עלי?
מה אני מדברת, אתה נמצא שם; כל כך קרוב לקב"ה..., וודאי אתה רואה את כוס הדמעות הזו, אליה זולגות כל הדמעות הללו..., ספר לי דני מתי כל זה יגמר, עוד כמה נצטרך לבכות על מנת שהיא תעלה על גדותיה?
כי אני, בלב שלי, מרגישה שהיא על סף, והדמעות כבר מתחילות להשפך החוצה, תובעות אחת אחת את עלבונן... את גאולתן.
כי אני, דני שלי, אני מרגישה על הקצה ואתה היחיד בעולם שיכול לשמוע אותי ולספר לקב"ה, אתה כל כך קרוב אליו מלאך קטן שלי...
אני מתגעגעת אליך, כאילו לא עברו פחות מ-24 שעות מאז שביקשת לומר את השמע ישראל האחרון שלך..., כאילו שלא עברו רק כמה ימים מאז שממש דיברת איתי, כאילו, כאילו שהלכת ולעולם לא תחזור...'
יד נגעה בכתפה, תומכת ומחזיקה. היא סירבה להסתובב, להראות את פניה הבוכיות.
'אני בטוחה שהוא שומע אותך יאלי, מקשיב לכל מילה...ואולי דני, אולי אם אתה שומע גם אותי..., תמסור לאלוקים ש...אם הוא עדיין מוכל לקבל אותי בחזרה, אני...' היא לא המשיכה, בכייה קטע אותה.
יאלי הסתובבה לאחור. הייתה זו אהובי, מצונפת בסוודר שחור, ובעיניה מבט כל כך שונה.

לתגובות לחץ כאן

ל- גן נעול

לסיפורים

לדף הבית