1800550
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק יא'
יאלי הביטה בשעונה,
-כבר נעשה מאוחר אהובי…, אני חושבת לתפוס פה את ההסעה של 'דרכי הצפון', יש בשעה 10 בדיוק. את באה?
-הא?
-את נשארת פה?
-ל'ידעת מה אני עושה…, אבל מה את רוצה שאני…מה הקשר שאני אבוא איתך?
יאלי שתקה. פתאום פלטה,
-היה משחרר לבכות, נכון?
אהובי נבוכה, הביטה אל הצד. יאלי התעלמה, ממשיכה,
'אני זוכרת, זה היה בדיוק לפני שלוש שנים. הגעתי למירון בל"ג בעומר, את יודעת…יחד עם כל העולם…
הלחץ ההסטרי שהולך פה, האנשים, התזמורת שמחוררת לך בראש…לא האמנתי שאצליח להתרכז במקום כזה.
אבל ניסיתי, בכ"ז, לפתוח סידור, תפילת שחרית…
פתאום, באמצע קטע שלכאורה לא אמור לרגש אותי, פתאום מצאתי את עצמי נשנקת בבכי ללא שום סיבה…, אולי כי אז דני החל לחלות, אולי כי…'
-אולי כי מה?
-דני, אחי, גילו לו אז את המחלה.
-דני אמרת שקוראים לו?
-כן…
-ואיפה הוא מאושפז?, אחי בדיוק שמר על ילד חמוד בשם דני בשערי צדק...
'לא,הוא בשניידר'. היא שיקרה, ממשיכה,
-בקיצור…את יודעת, למקום הזה יש עוצמות שכנראה הצליחו לשבור אפילו אותך, כי אני לא פונקציה, אני בוכה מהר מאד…
-לא יודעת למה בכיתי, נו, עזבי אותי…
מנגינת טראנס הרעידה את האווירה השקטה בקבר באופן פתאומי. שתי נשים מבוגרות נעצו עיניים כועסות באהובי שלא השתיקה את המכשיר, אלא להפך, בהתה בו ארוכות. לאחר דקה שנדמתה כנצח, היא ענתה.
-כן?
היה שקט, יאלי יכלה לדמות את קולו של יאיר שם…מעבר לשפופרת. לא, היא לא טועה.
אהובי חייכה פתאום, חיוך מוזר.
-מה אתה אומר? הערב? וואו…תשמע, לא האמנתי…כ"כ מהר…, שיו, מה, אני? לבוא?
לא, עזוב…לא נעשה לך פאדיחות…טוב, בעצם אולי…אני אהיה איתך בקשר. יאיר, אני ממש…, טוב, אתה צריך לנתק? להתראות!
יאלי הביטה בציפיה באהובי, ליבה מנבא לה רעות. אהובי נעצה בה מבט מוזר כאומרת, מה לך ולשיחתי…
יאלי לא חשבה פעמיים, פולטת ישירות,
-נו, מה יאיר אמר?
-הא?
-יאיר. דיברת איתו, לא?
-מה…, ממתי את מאזינה לשיחות של אחרים, ועוד שואלת עליהן שאלות…?!
יאלי נבוכה לרגע, עצביה לא עמדו לצידה.
אהובי צחקה,
-סתם, נו, אני פשוט מרחפת…אני לא מאמינה. כמה אנטי שפיתחתי נגד המשפוחה הזו, את יאיר תמיד אהבתי ואוהב…הוא ה-אח שלי…וה-אח הצדיק הזה, סוגר הערב ווארט…עם אחת ה-בחורות מ-'תפילת חנה'!!!
יאלי חייכה חיוך יבש,
-אה..., לכן את כל כך מאושרת...
-מה הבעיה?
-אין...אין בעיה רק שפשוט..., את, תמתיני לי כאן כמה דקות? אני חייבת שניה...אני, פה למעלה, לשירותים, לפני שנלך להסעה..., תחכי לי? תשמרי לי על הדברים?
-את בסדר? את רוצה שאני אבוא איתך?
יאלי כמעט צרחה,
"לא!!!"
אהובי צחקה,
-טוב, תרגיעי, אני אשאר כאן...
@
המראות שבחדר השירותים, כ"כ מלוכלכות. בעצם, אין לה צורך בהן. היא יכולה לדמיין כעת כיצד היא נראית ומה עיניה מביעות. היא רק רוצה להיות עם עצמה, לבד, לבד, לבד.
היא איננה בוכה, הכל עצור בפנים. משהו עולה שם, מסרב להתפרץ. הרי אהובי מחכה שם בחוץ. והיא, כל כך רוצה לצרוח, לשתוק, לבכות.
ריבונו של עולם, היא הרי הגיעה לכאן על מנת לסלוח לעצמה על כך שהיא 'מעזה' לסגור ווארט עם בחור ששמו אינו יאיר לווין...
לא, לא אכפת לה שהחצאית מתלכלכת, היא קורסת אל הרצפה. נושאת תפילה כי איש לא יכנס.
אלוקים, עשה את העולם חרש לרגע, הנח לי לצרוח.
צמרמורת חולפת בה, שפתיה רועדות. בכי חרישי.
הקולות הולמים בה...
הוא סוגר הערב ווארט...עם בחירת ליבו...מחר הם יכתבו ביתד נאמן, אולי גם ב'המודיע'. שמו יהיה לצד שמה, שמה יהיה לצד שמו. ה-אח הצדיק, ה-בחורה...
רגשות הם ככל הנראה, פריבלגיה של רומנים זולים...
התמה האמת מן העולם? וכי מה היא עושה כאן, על הרצפה המטונפת כשבמרחק קילומטרים לא רבים מצפה לה חתן משלה, בחור שאולי באמת אכפת לו ממנה...?!
ואולי יאיר בכלל לא אוהב את הבחורה ההיא? ואולי הוא עושה זאת מחוסר ברירה..., מסכן.
בעצם, הוא אינו מסכן, הוא פחדן. פחדן אמיתי. הוא לנצח יחיה בתחושה של הקרבה למען כל העולם..., והכל בגלל דעות קדומות, גזענות ארורה.
אדיוטית, חדלי לך מאשליות...!
בכתה, בכתה כל כך בקול...העולם סוגר עליה. הטלפון שבתיקה מצלצל ללא הרף, אך זה אינו מענינה. היא שקועה כעת בהזיות, בחלומות שרודפים זה את זה. ובחלומותיה המטורפים היא בוהה בהם, בזוג; יאיר ויאלי..., פוסעים יחדיו מאושרים, לחיים חדשים..., יאיר מחייך אליה, גם הוריו מחייכים אליה. היא שומעת את אמו לוחשת בשקט לאביו כי יאלי היא באמת בחורה מוצלחת, הם לא היו צריכים להיות כ"כ קשים איתו לגביה..., כל הקהל מתרגש. ככלות הכל, אין זה דבר שבשגרה..., לבה גואה.
לבה גועה בבכי.
דמיון, צא טמא. עזוב אותי בשקט.
יאיר הרי לא שקע בדמיונות, הוא קם במהירות אל העולם הריאלי, מרוויח חיים חדשים ללא זכרונות מכאיבים. כעת טוב לו, הוא מאושר...
'דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!'
מצאה את עצמה צועקת. ללא שליטה.
דפיקות עזות נשמעו על הדלת.
-יאלי, יאלי, הכל בסדר? מה קרה לך? אלוקים ישמור!
-אני בסדר, אהובי.
-את בוכה, הכל בסדר? אנחנו נפסיד את ההסעה גם של 10:30..., אני רוצה להספיק את הווארט..., לפחות לראות אותם.
-אז תסעי, יש לך כסף?
-אני לא נוסעת לבד, את באה איתי!
-לאן? לווארט אולי?
-לא, מה הקשר..., כאילו את יכולה לבוא...התכוונתי, שאת לא נשארת כאן במירון.
-אהובי, תעזבי אותי במנוחה, תסעי חמודה. אני אהיה בסדר.
-את מוכנה לפתוח את הדלת?
עברו מספר שניות, הדלת נפתחה. יאלי עמדה למולה, נבוכה, שעונה הייתה על אחד הכיורים. שיערה סתור ועיניה אדומות. חצאיתה הייתה מטונפת בבוץ.
אהובי גמגמה למולה,
'את..., את..., מה קרה? הכל...הכל בסדר?'
יאלי נשמה עמוק.
-כן...בכיתי. קורה לפעמים, מתפרצים, את יודעת.
-חשבתי שהסכר מתפרץ ליד הקבר של ר' שמעון...
יאלי חייכה, מקנחת את אפה.
-יש כאלה שזה קורה להם דווקא כאן, ליד הכיור. היית מאמינה...?
-האמת? לא. אבל זה לא ממש עניני, אז אני לא אמשיך לחקור אותך..., יאללה, קחי את הדברים שלך. לא מענין אותי, את באה. הבנת?
-עולם הפוך, מי משכנע את מי...
-תשמעי, הספקתי להתבגר..., אהובי קרצה.
משהו בליבה של יאלי לחש לה שאולי כל הסיטואציה, כל כולה, הייתה שווה ולו על מנת שאהובי תשוב...
@
השעה הייתה כבר 10:45.
'נו, אז אפשר להרים כבר לחיים? הזוג במתח...'
הצדדים חייכו, שותקים כמאשרים. סבב הטלפונים החל במהירות מסחררת...
לא עבר זמן וחברים החלו נוהרים לבית משפחת מקלר.
שרי עמדה שם מחוייכת, בעזרת נשים, מחבקת את חברותיה ומשפחתה. מתקשה להאמין היכן היא, איזה יום היום ו...יאיר, זה באמת הבחור שעומד מעבר למחיצה וחוגג יחד איתה? זה הבחור שייכתב לצידה מחר בעיתון? הבחור שיינשא לה בקרוב?
חלום שהתגשם...
יאיר גם הוא עמד מעבר למחיצה, מחייך לכולם. השמחה האדירה שהייתה מסביב, החברים ששרו וחגגו, הספיקו להשכיח ממנו לחלוטין את המחשבות שלא עזבו אותו בימים האחרונים..., מחשבות מוזרות.
הוא חייך לכולם, לוחץ ידיים כבר ללא הכרה, קורץ לשרי.
הערב..., הערב סוף סוף הוא חתן אמיתי...!
מישהו ניסה לפלס את דרכו לכיוון יאיר, טופח על כתפו במרץ.
-בוא תראה מי בא להגיד לך מזל טוב!
היה זה דני, דני מאור. מחוייך מאוזן לאוזן.
דני היה לבוש בבגדים שבתיים, מנופף ליאיר בידיו,
-יאיר! יאיר!
יאיר, מופתע, ניגש אליו, מרים אותו באוויר.
'צדיק! איזו הפתעה!...איך ידעת? שכחתי להתקשר חמודי...'
דני התקרב ליאיר, לוחש לו בשקט,
-יאלי התקשרה אלי וביקשה שאני אבוא לשמח אותך ולמסור מזל טוב...! ושתדע לך שאני סומך על הקב"ה שהכלה שהייתה צריכה להיות...זה הכלה!
ליבו של יאיר צנח לרגע, מדוע היא הייתה צריכה..., למה, יאלי, אבל..., למה אתה כועס בכלל?, היא מלאכית, יאלי...
הוא חייך לדני, לוחש לו,
-תמסור תודה רבה...בעז"ה בקרוב אצלה...!
אה...מותר לך כבר עוגה?
כמו רק חיכתה שדני יעזוב אותו, ניגשה אליו. במלוא הדרה.
היא לבשה שמלה חומה ארוכה, על השרוולים היו מעט פרחים כחולים,כתומים ו...ירוקים זורחים.
מצפונית אף פעם לא נתברכה בחוש אופנתי מיוחד, אולי בעיקר משום שיוצרה היה גבר...
-איך השמלה שלי לווארט?!
יאיר נבהל,
-מה את עושה פה?! כל החברים שלי פה!
-ואז? אתה מתבייש בי? שרי אפילו לא אמרה לי מזל טוב..., עשתה עצמה כנעלבת.
יאיר צחק,
-לא אמרת לי מזל טוב...
-נו ברור, אני מלווה אותך כל הערב, שמחה בשמחתך! כל כך מאושרת!
ו...יאלי, היא באמת צדיקה. כל הכבוד ככה לשלוח את דני חמודי..., תשמע, זכית.
-זכיתי?
-אני מתכוונת ש..., בעז"ה, זכית בשרי, הייתי שם בעזרת נשים, נראה שמדובר בבחורה פופולרית ומוצלחת...למזוג לך שיבאס?
יאיר חייך, מעלים אותה בהנף יד. התלמידים של אביו באו למולו, פוצחים בשירת 'עוד ישמע' אדירה...
@
חלפו להן שעה שעתיים, החברים והמשפחה הרחוקה עזבו זה מכבר את הבית הגדול, מותירים את המשפחה המצומצמת.
גברת מקלר התיישבה סופסוף בכורסתה הקבועה.
-הו...זה היה ערב מתיש. כל כך הרבה אנשים במכה בבית...
-ב"ה, רק בשמחות...!
-כן, ברור..., נו יאיר, מתרגש?
יאיר חייך לשרי, שניהם צחקו.
דפיקות מהוססות נשמעו על הדלת, שרי צחקה,
-יש אנשים שחושבים שעדין אפשר להגיד מזל טוב...
הדלת נפתחה, אהובי עמדה שם בפתח, מחוייכת.
יאיר היה זה שנחלץ ראשון מהמבוכה שאפפה את כולם, בייחוד את משפחת לווין.
-אה...אהובי!
-יא...יאיר!
היא חייכה, נכנסת בטבעיות לבית.
'נעים להכיר, אני אהובי, אחותו של יאיר...'
גברת מקלר נעצה בה מבט חודרני, בוחן.
-אהה..., נעים להכיר...מזל טוב...
-אני מבינה שהפסדתי את החגיגות האמיתיות אבל לא נורא...העיקר הגעתי להגיד לכם מזל טוב..., פשוט הייתי בצפון.
גברת מקלר לא התיקה ממנה את עיניה.
'בטיול...?'
-לא, כלומר, בערך, קברות צדיקים וכו'...
-אהה..., יופי, אהה...,אולי תשבי? שרי, תגישי לה משהו?
שרי נבוכה. לאמה היה כשרון מיוחד להביך אנשים בכל מצב ובכל צורה. תמיד. עוד דרך לחוש עליונות בדרכים מלאכותיות...
אהובי התיישבה לצידו של יאיר, חשה בנוחות. היא דחפה במרפקו,
-סחטיין, על מה נפלת...
-שתקי, לא כאן..., הוא היסה אותה בחיוך. ממשיך,
-רגע, איך הגעת לכאן? כאילו, מה גרם לך לחזור מהצפון...רק בזכותי?
-כנראה...,פגשתי שם בחורה נחמדה..., שכנעה אותי לחזור, ואתה היית הקש ששבר את גב הגמל...
-מי הבחורה הזו, מה היה לך איתה?
-לא יודעת, היא איכשהוא הכירה את המשפחה שלנו. הגיעה להתפלל בקברות צדיקים...
-יפה, העיקר שאת פה...
-אל תדאג, זה לא לזמן ארוך...
-אמרת לאמא מזל טוב? זה נראה קצת חשוד...
-בערך, הנהנתי לה..., השוויגער שלך לא עוזבת אותי, איזה עיניים!
יאיר צחק, שולח אותה לבר העוגות.
@
לאחר מחצית השעה נטשו משפחת לווין את הבית.
לאחר שעה ליוותה שרי את יאיר אל מחוץ לבית,
-זה בסדר שרי, יש פה תחנת מוניות בקצה הרחוב...אני כבר אקח משם ישירות מונית.
-אתה בטוח?
-כן, עדיף שתשובי הביתה, ממש מאוחר...
הם חייכו זה לזה. יאיר הסתובב, פוסע במהירות, חוצה את הכביש.
@
רעש נוראי של מוזיקה החריש את אוזניו, כל כך קרוב אליו.
חבטה אדירה. הוא עף. שוב חבטה. הוא נמחץ. כאב עמום חודר לתודעתו. משהו נוזל שם. אולי דם?
משהו כואב, כואב מאד. אנשים מסביב. צרחות אימים. זהו, הוא כבר לא כאן. הוא שם. מה זה שם?
מה יאלי תגיד על כך? איפה שרי? היא שומעת שהוא חושב על יאלי?...
כמה מחשבות בשניה, אלפי הבזקים חולפים במוחו.
זהו, כבה האור. הכל כל כך חשוך, חסר תחושה.
כבר אין כאב.