1800550
סיפורים
גן נעול - סיפור בהמשכים
פרק י'
התרומם לכיוון המראה, מביט בעצמו. עיניו, אדומות היו. והרי לא בכה, והרי אפילו לא דמע.
כנראה זו עייפות, אולי לחץ.
ברגלים כושלות התקדם לכיוון בית המדרש, הקולות רודפים אותו.
כאילו לא ידעת, כאילו לא ניחשת. הכל היה כל כך צפוי; המבט המאוכזב של אבא. השתיקה שלו, הצעקות של אמא, הטירוף שהשתולל לה בעיניים. היא צרחה את שתיקתו, הוא שתק את כאביה.
כמו לא די להם באהובי, גם הוא בא כעת עם סיפור אוסלו משלו.
ציניות, מרירה ומתוקה את כאחת...
-מה נסגר איתך לוין, מאיפה נפלת באמצע החיים?
יאיר התעורר באחת אל מול גידי, האיש והטמפרמנט.
-היי, גידי, מה קורה איתך?
-ב"ה יומיום...יוצא לסיור הליילי שלי בין המסדרונות פה, מה אתה עושה עכשיו? חזרת מהתנדבות?
-אה..לא...
-אה, אני יודע!
יאיר חייך חיוך קטן, קשה היה להתעלם מהאנרגיות החיוביות שהגדעון השפריץ לכל עבר...
-נו?
-היא באמת הייתה גבוהה עם עיניים כחולות, אבל אף אחד לא דיווח לך על שדה התותים שמלבלב במרחבי פניה!
-וזו נראית לך סיבה להיות מדופרס?
-אני יודע...כל בחור ומה שמשחק לו, אם כי, אני חייב להודות..., זה בהחלט היה מפריע לי מאד.
-נכון. אבל עדין, אתה יושב שעתיים-שלוש עם בחורה. בשלב מסויים; אם כמובן ניחנת בקורטוב שכל, אתה אמור לקלוט את העולם שמעבר ל...איך קראת לזה, שדות תותים.
-שוין, שיהיה, אז אני מבין שלא זו הסיבה.
-אז?
-עזוב, גידי, מאוחר.
-מה מאוחר? רק התחיל הלילה...רוצה לצאת החוצה? קיבלתי פאקט חדש מהדיוטי פרי, בוא נחגוג...
-עזוב.
-נו, מה יש לך?!
-כלום. אני...אני צריך לקום מחר מוקדם. עזוב, באמת תודה גידי.
-שוין, לילה טוב..., תעשה טובה, תחייך...לא יפה לך ככה.
@
קרני השמש שהציצו בביישנות מעבר לשלבי התריסים הסגורים למחצה, יצרו קווים קווים לרוחב החדר. מאירים ולא מאירים, כמעט ולא מסנוורים. קרן אחת, שובבה, התעמקה דווקא בעיניה של יאלי, בעקשנות מתמדת.
היא מצמצה בעיניה, משחזרת לרגע את הכל. יום שלישי היום, אתמול היה כל כך נחמד, פגישה שלישית.
הרגעים הללו היו מתוקים, אותם רגעים של בוקר בהם אתה מעורפל חלקית, מנסה להזכר מי ומה אתה, היכן היית אתמול ומה מצפה לך מחר. האם בוקר יפה הוא, או שמא לחוץ. האם יש סיבה לבכות את דמעות האתמול או שמא לקפוץ מהמיטה, כי אין זמן ואולי בכלל סיבה לבכות...
כן, כמעט ואין סיבה. הכל כל כך מקסים, הכל כל כך ברור. הם כמעט וחלפו, אותם בקרים קשים בהם סירבה להפרד מעולם החלומות, בהם מצאה את כריתה שוב, לחה משהו.
כעת, משהו חדש מלבלב.
@
יפה מקלר נעמדה על קצות אצבעותיה, בוחנת בענין את השמלה השחורה.
היא החוותה בידה לכיוון המעצבת,
-תראי, את רואה פה בצווארון, זה לא מספיק מיוחד.
-מה עוד את רוצה להוסיף? הגימורים מאד מושקעים, אם נוסיף עוד לצווארון, זה יהיה חסר פרופורציה.
יפה פרשה את ידיה באכזבה,
-זה לא מספיק מיוחד, אני הסברתי לך שלחתונה הזו ספציפית יש לי צורך להשקיע, ומאד!
"תמיד יש לך צורך...", לחשה יעל.
-אמרת משהו?
-לא. אני אנסה לחשוב בשבילך על משהו. אבל תקשיבי לי, אני יודעת על מה אני מדברת, הבגד הזה מ א ד מושקע. את תראי, אין מי שלא יחמיא לך.
-את מבינה? כמה שאני אשקיע, תבאנה השכנות הנחמדות הללו עם עיצוב מאיטליה או משהו ותגנובנה לי את ההצגה. זה פשוט נורא התחרות הזו. אני לא מבינה למה א"א לבוא בבגדים סטנדרטיים מכיכר המדינה או דיזנגוף, זה פשוט טירוף!
יעל גיחכה,
-כדי שתהיה לנו פרנסה...
-נו נו..., אז תחשבי על משהו. כן?
-ננסה.
-אל תתיחסי אלי, אני קצת לחוצה. אנחנו כרגע עסוקים בשידוך שנורא רצינו בו. יותר נכון, בתי נורא רצתה...
-מה את אומרת, באמת?
-כן, החמודה שלי רוצה משהו, א"א לסרב לגאונית הקטנה שלי...
יעל נעצרה לרגע, נושאת תפילה ליושב בשמים כי חלילה חלילה, גברת מקלר לא תעז לפצוח כעת בהרצאת ה-הו-את-יודעת-אני-זוכרת-עוד-כשהיא-הייתה-בת-4...הגאונות!
-אז היום הם נפגשים?,
הסיטה יעל את הנושא באלגנטיות, כשהיא אוחזת בשיניה סיכות תפירה.
-כן..., מקווה שיצא מזה משהו טוב...בפעם שעברה זה נפל.
-הם לא רצו?
-מה?, אה, לא, מה פתאום?! שמישהו לא ירצה את שרי שלי???
-אז?
-אני כבר לא זוכרת, מרוב הצעות...את יודעת.
יעל חייכה בעדינות,
-קבענו ביום שישי בבוקר מדידה נוספת, אני רושמת לי. בהצלחה גברת מקלר, בשורות טובות!!!
@
יאיר הביט בעצמו במראה האחורית של הרכב. הכל נראה היה כמו שצריך. חייך לעצמו בשביעות רצון.
משהו כירסם אותו עמוק מבפנים, ריח הבושם די עירפל את התחושות, הזכרונות והמחשבות.
זכר כיצד התקשר למחרת לאמא ונתן את אישורו לחידוש השידוך...
היא צרחה, כרגיל. אבא וודאי חייך. אמא אמרה משהו לגבי אהובי, שהיא אולי בטבריה או בצפון; כך מספרות השמועות..., וכי הרב הורה לא לסוע אליה...
אך את כל זאת הוא אפילו לא שמע, מחשבותיו ריחפו הרחק הרחק.
אחר כך, הכל רץ כל כך מהר. כעת, הוא עם אותה עניבה ששם אז, בפגישה האחת והיחידה עם יאלי...
למה?
הוא אינו יודע, אולי ממזוכיזם. אולי סתם, זו עניבת מזל...
כיבה את הרדיו, מתרכז בכביש. איש לא היה ברכב והוא הרשה לעצמו לדבר בקול.
"אז ככה, היא חכמה, והיא ממש חכמה. אני לא יכול להתעלם מהעובדה הזו. היא גם בחורה מאד נאה, אפילו יפה. אני יודע שהיא מקפידה ברוחניות על כמה דברים שמאד חשובים לי ושמחתי לגלות את זה אצלה. נכון, היא לא מבינה אותי תמיד לגמרי, אבל אנחנו נצליח בעז"ה ללמוד זה את זה. והכי חשוב, היא לא גאוותנית, היא הסכימה להפגש איתי שנית. יש בזה אצילות מידות. אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שמובטח לי שם סידור מלא..., כעת אני כ"כ משוכנע שאני רוצה להתחתן איתה, שרי מקלר!"
מצפונית ישבה על ידו, חגורה הייתה בחגורה כפי שביקש ממנה.
"מקסים, אני יודעת שאת משקר לי מאד, אבל ככה צריך לדבר. אני מאד דואגת לשלום ההורים שלך!"
יאיר חייך, מחנה את הרכב בחניון נידח,
-את נשארת פה. אני אספר לך אח"כ מה היה.
@
ההסעה הגיעה לטבריה מוקדם מהצפוי. יאלי שילמה לנהג וירדה לכיוון העליה לקברו של ר' מאיר בעל הנס.
כך החליטה אמש, לאחר הפגישה הרביעית.
תלך, תתפלל מעט על הקברים, ותשוב עם החלטה סופית להוריה. ה-'כן', כבר היה מוכן בפיה, היא רק נזקקה לתפילה אחרונה, מעין גושפנקא מגדולים ממנה...
נשענה על בליטה בציון הקבר, חשה את קור האבן, את ליבה שגאה למראה, לניחוח הקדושה.
'ר' מאיר, תעזור לי להחליט, תעזור לי להגיד את ה-'כן' מכל הלב..., אנא, בקש רחמים..., אני כל כך רוצה להגיד את ה-'כן' אבל משהו מונע אותי, אני כאילו עדין מרחמת על יאיר, מלאה בנקיפות מצפון לגביו. מתקשה להשתחרר מהן..., אנא..., שאוכל להגיד למנחם כן מכל הלב. אני באמת מרגישה שזה זה...'
לאחר שעה היא יצאה מהקבר, בוכיה.
ירדה את הירידה המוכרת, אפופת מחשבות.
בצידי הדרך הם ישבו, חבורת צעירים וצעירות. אשה מבוגרת עמדה לידם וזעקה חרף קולותיהם,
"תתביישו לכם! ככה ליצנות ותועבה מול קברו של ר' מאיר בעל הנס! אני פה כבר ארבעים שנה ובחיים שלי לא ראיתי כזה זלזול, שה' ישמור אתכם! למה אתה מעשן לי מול הפנים, חצוף!!!"
החבורה צחקה בקול, כשאחד מהם מגדיל לעשות, צועק לכיוונה,
-יאללה יאללה, אבאה'לה, עבר זמנך, קלטנו ת'קטע שלך...תעיפו אותה מפה, תעשו טובה.
יאלי נתקשתה לזוז ממקומה, המחזה המם אותה והיא נמלאה רחמים על האשה המבוגרת.
היא התקרבה לכיוון החבורה, נחושה.
-אתם לא מתביישים ככה לדבר לאשה מבוגרת?!, בני כמה אתם שאתם מרשים לעצמכם להתחצף אליה ולזלזל בה?!
אחד הבחורים לעג למולה, נושף עליה עשן סיגריות...
היא השתעלה, מתרחקת לאחור. לפתע, צדו עיניה דבר מדהים. הייתה זו בחורה שישבה יחד עם השאר, צוחקת בקול ונוגסת תוך כדי בפיתה. היא דמתה ליאיר. לו הייתה לו תאומה, וודאי הייתה חושבת אותה לתאומתו. אולי אחותו?
לא יתכן, לא יתכן הרי שאחותו תשב כאן, אבל, אבל היא כבר שמעה רבות על האחות ה...,
אהובי קלטה את מבטה של יאלי ננעץ בה בהלם,
-מה את מסתכלת עלי את? רוצה גם? אני לא בטוחה לגבי ההכשר...
-הלו, מותק, הכל פה בית יוסף, אל תזלזלי...!, החווה לכיוונה אחד הבחורים.
יאלי התעוררה מבהייתה, שואלת אינסטנקטיבית,
-את, את לווין...נכון?
אהובי הפסיקה מבליסתה.
-ואז? ההורים שלי שלחו אותך לפה?, תמסרי להם שיעשו טובה ויפסיקו לדאוג לי...
-אני, אני לא ידעתי בכלל שאת לווין, ואני לא מכירה את ההורים שלך...
-אז מאיפה בדיוק את מכירה אותי?
יאלי חייכה, בפורום שכזה גם משפט כמו "אחיך היה חבר שלי לתקופה קצרה, עד שזרק אותי למה נמאס לו ממני...", היה לגיטמי לחלוטין...
-כלום, לא משנה...אני חייבת ללכת.
-באנ'ה באנ'ה, את לא הולכת לשום מקום..., מי את?!
-את באמת רוצה לדעת?
-כה...
-אז בואי איתי למטה.
אהובי הסתכלה על חבריה בחשש, הם הינהנו לכיוונה, 'מאשרים' את נטישתה הזמנית.
@
הגלים רחשו בשקט, יאלי הציעה לאהובי כריך. אהובי סירבה,
-אם אבא שלי היה יודע שאכלתי בשר בית יוסף...
-זה כל כך נורא?
-זה לא טרייף, אבל אנחנו לא נוהגים..., זה ספרדי, את יודעת.
-לא כל כך נראה לי שאכפת לך ממה שאבא שלך יודע או לא יודע, לא?
-מה שנכון נכון.
אהובי נטלה חופן אבנים והשליכה אותו לכיוון הכינרת, פולטת בציניות ליאלי כי המעשה הזה פשוט מתבקש לאור שיחת הנפש אל מול הים. לזרוק אבנים הוא חלק אינטגרלי לחלוטין מהסצנה...
-ומי אמר לך שזו שיחת נפש בכלל?
-אני יודעת..., מה שלא נדבר או כן נדבר, בטח יבוא פה פן חיזוקי כלשהוא, אה?
-לא נסעתי לטבריה כדי לחזק אותך, ילדה.
-אה באמת?
-כן, באתי בשביל עצמי. להתפלל.
-נהנית?
-בוודאי.
-וואלה, הייתי בטוחה שבאת בשליחות ההורים שלי...
-העולם לא מסתובב רק סביבך, גבירתי.
-לא חשבתי...
הן שתקו, כשיאלי נוגסת בכריך; מהמהמת מדי פעם בדבר כשרונות אביה בכל מה שנוגע לכריכים.
-אז מה, אהובי, איך הגעת לכאן?
-להתפלל..., היא גיחכה.
-וברצינות?
-סתם, מה יש לי לחפש במרכז?, רכלנים ונשמות טובות?
-הם נמצאים בכל מקום, גם פה...
-אני יודעת, נחמד לי פה..., אף אחד לא יושב לי על הראש.
-זה לא נראה טוב מהצד, חבורת הפורקי עול הללו...את יודעת...
-תראי, הם לא החבר'ה הכי חכמים בעולם..., בואי נגיד שאני לא אשב ואנהל איתם שיחות פילוסופיות וכאלה..., אבל הם אחלה לגמרי, והם חופשי באוכל והכל..., אז את יודעת, אני מסתובבת מפה לשם ומשם לפה, ואותם אני פוגשת מדי פעם.
-כמה זמן את פה?
-שלושה ימים.
-מה?!
-מה יש?
-איפה ישנת?
-יש להם איזה חברה שישנתי אצלה.
-את...את עם אותם בגדים מאז שהגעת?
-בערך...
-איך את יכולה?
-אין לי כסף לקנות חדשים, אולי אני אמצא עבודה. בנתיים אני חיה ככה, באוויר... עד שימאס לי.
-אם ההורים שלך היו יודעים...
-מה יש לך עם ההורים שלי? את מכירה אותם?
-לא, לא ממש. אני רק מאמינה על כל זוג הורים נורמלי ש..., באמת היה יוצא מגדרו אם היה רואה את ביתו במצב הזה...
-מה לעשות, זה החיים.
יאלי עזבה את הכריך, התיאבון היה ממנה והלאה. ההלם מאהובי הכה אותה בחוזקה.
-אולי, אולי את רוצה לבוא איתי למירון?
-מה יש שם?
-הומלסים חדשים, שלא יהיה לך משעמם.
אהובי צחקה,
-את עושה ממני צחוק אה?, לא חסר לי כלום בחיים, אל תעשי ממני הומלסית!
-אני לא עשיתי ממך, את עושה מעצמך.
-זה לא נקרא הומלסית, אני לא ישנה ברחוב.
-את נראית ככה.
-טוב, מה את רוצה ממני?
-בואי איתי למירון, נתפלל.
-אני יכולה להתפלל גם פה.
-פה נמצאים החברים שלך.
-ואז?
-ואז..., הם מפריעים לך. בואי איתי, לא יאונה לך דבר.
-את מבטיחה שזה לא עוד סיפור מבית לווין? את בטוחה שאת לא הולכת לקחת אותי הביתה, או לאיזה טיפול סוציאלי?
יאלי צחקקה,
-בואי כבר את והשטויות שלך...
@
הן נעמדו ליד קברו של ר' שמעון, יאלי אחזה בתהילים שלה, מגישה לאהובי ספר תהילים נוסף.
אהובי הביטה בה ובתהילים, מהנהנת בשלילה.
-פרק אחד, אהובי.
-עזבי אותי, אמרתי לך שאני סתם באה איתך, לא להתפלל.
-אהובי, אני לא אספר לאף אחד שהתפללת.
-מ'כפת לי אם תספרי או לא, זה לא בקטע שלי, מבינה?
-אהובי,
-אני יוצאת לחכות לך בחוץ.
-אני לא מביאה לך כסף לשוב לטבריה.
-אל תביאי.
-תחכי לי בחוץ?
אהובי הביטה בה במבט נחוש, המבט של יאיר. היא מלמלה משהו ולקחה את ספר התהילים לידה,
-יאללה, שיהיה.
יאלי חייכה חיוך קטן, מתעמקת בספרה שלה.
כך חלפה לה מחצית השעה, שקועה הייתה כל כך בספר התהילים, בהרהוריה ובקשותיה.
כשהרימה את מבטה, ציפתה לראות את אהובי בחוץ, מחכה בקוצר רוח.
אהובי עמדה שם, שעונה על הקבר, כתפיה רוטטות מבכי וספר התהילים מונח לידה, פתוח למחצה...
יאלי חייכה. היא הרי ידעה, משהו עמוק מסתתר שם, מאחורי הקשיחות הבלתי נלאית הזו---
@
-אז...בעז"ה, בשורות טובות!
שרי חייכה אליו בביישנות, יוצאת מהרכב ופוסעת במהירות לכיוון שער ביתם.
יאיר חייך גם הוא בביישנות למצפונית שהביטה בו בציפיה,
-כל מה שדקלמתי פה בהלוך די התממש בפגישה, היא באמת בסדר שרי. אני...אני חושב שנתתי את האישור שלי, אני רק מחכה לאישור שלך, מה את אומרת?...
מצפונית חייכה,
-ברוך השם..., אם אתה שלם, ואתה לא שלם, אבל זה לא משנה. אז...אם אתה שלם, בעזרת השם, השלם זה הבנין!!!