1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ט'
היא ירדה מהכבש, כולה מרוגשת, לא יודעת למה לצפות,
צועדת בביטחון במסדרון הארוך והמתפתל לכיוון העמדות הבטחוניות. ממתינה לתורה בעמדה של אלו הנושאים דרכונים אמריקאים, יודעת שכך בוודאי הכל ילך מהר יותר.
היא צדקה.
לא עבר הרבה זמן והיא מצאה עצמה נידחפת החוצה, לכיוון האולם הגדול של
קבלת המזוודות.
היא לא ספרה כמה עמדות לקבלת מזוודות היו אבל לא היה לה מושג לאן עליה
לפנות, היא פסעה ימינה, מנסה. בעמדה הראשונה ראתה המוני הודים צפופים
מחכים למזוודותיהם, זיהתה אותם לפי התרבושים הגדולים לראשיהם.
-"בטח טיסה מהודו לא קשור אליי" הרהרה.
היא הפנתה את מבטה לאחור, ממרחק זיהתה כמה ילדים חמודים שהשתובבו לידה במהלך
הנסיעה.
- "בטח שם המזוודות שלהם ואם כן גם שלי" חישבה במהירות והיפנתה את צעדיה
לאותו כיוון. כשהגיעה למסוע כבר הייתה בטוחה, שם זיהתה כמה פרצופים מוכרים, חיכתה עכשיו
רק למזוודותיה שלה שיחזרו אליה והיא תוכל ללכת.
הנה אחת. הופה, היא שלחה ידה לאחוז במזוודה אך זו המשיכה ליסוע. תייר
ניגש לעזור לה ,הרים את המזוודה והניח לידה -"תודה" היא מילמלה. ממתינה מבויישת קימעה למזוודה נוספת.
ההיא לא מיהרה להגיע, אנשים רבים כבר עזבו את הסביבה והיא נותרה מחכה...
"הנה עוד אחת" היא קפצה לאחר המתנה ממושכת מעט.
הפעם הצליחה למשוך ידיה ולהוציא את המזוודה במהירות.
זהו.
כל המזוודות איתה, רק היא לא הייתה עם עצמה, משתדלת לסרב למחשבות העולות.
מנסה להרפות.
היא לא בדיוק עקבה אחרי עצמה אך לאחר כמה דקות מצאה עצמה מחוץ לביקורת הדרכונים השניה עם עגלה מתגלגלת בידיה ועליה כל חפציה.
***
הוא התעורר שטוף זיעה מחלום הבלהות שעטף אותו, שוב הוא ניזכר באותו היום
,
שוב הבום, שום הצעקות.
מה השעה?
16:38
"מה? אני לא נורמלי! אייך נירדמתי לכל כך הרבה זמן" מילמל לעצמו.
כעבור שניה אבא ניכנס לחדר.
-"מה קרה?"
-"מה צריך לקרות?"
-"לא יודע, שמעתי אותך צועק ולא הספקתי לבוא, הייתי על הספה והיה קשה לי
לעבור לכסא לראות מה איתך"
-"איפה אמא? למה אף אחד לא עזר לך לעבור?"
-"אמא יצאה לרגע אבל לא יכולתי לחכות חשבתי שקרה לך משהו"
-"לי? למה?"
-"צעקת."
-"אני?"
-"כניראה מיתוך שינה. שוב חזרו לך הסיוטים?"
-"כניראה שכן"
-"מיכל?"
-"לא. יוסי. כבר חצי שנה שהסיוטים האלו לא חזרו לי."
-"אני יכול להבין"
-"אני מאחר לסדר, ישנתי"
-"חשבתי שטוב לך לישון אחרי התקופה המטורפת שעברה עליך. בקושי ישנת"
-"יהונתן בהה באביו בחוסר נוחות.
-"כן כן, שלא תחשוב, אני עוקב אחרייך. ניראה לך שאני לא יודע שחזרת מאוחר
בלילות האחרונים ושבקושי ישנת? אני שומע אותך מתהפך במיטה בלילות."
-"סליחה שהפרעתי לך לישון" הוא אמר והשפיל מבט.
-"אתה אף פעם לא מפריע לי. אתה הילד שלי, ניראה לי אתה מנסה לשכוח את זה
מאותו היום."
שפתיו של יהונתן רטטו, כן, אייך אבא אמר? "אותו יום" זה היום שחוזר לו
בסיוטים, ועכשיו גם הקטע של מיכל, למה זה קורה לו? כ"כ הרבה חטא שהוא
צריך כ"כ הרבה כיפורים?
אבא הניח יד חמה על ידיו של יהונתן וזה האחרון עדיין לא הביט בו, הוא
עדיין לא היה מסוגל.
דימעה רותחת זלגה לה, פגעה בידי שניהן, מאחדת אותם, מחממת.
יהונתן קם במהירות.
-"אברימי בטח מחכה לי" תרץ
-"לימוד נעים"
-"תודה".
הוא יצא מהחדר, מותיר שם את השמיכה שרועה בחוסר סדר מוחלט ואת אבא מתגלגל
מאחוריו.
את אמא הוא פגש בכניסה מדברת עם אחת השכנות, הוא לא היה בטוח אם היא שלחה
לו איזה מילה, כבר היה בפתח הבניין לאחר שגמע במהירות את כל המדרגות.
לרחוב הוא יצא מעט סהרהורי, שלח הודעה לאברימי שהוא מאחר מעט ,והתיישב על
ספסל. ראשו מוטה מטה והוא חושב, נזכר...
***
היא שילשלה קאוטר לאחד הטלפונים הציבורים שראתה באולם קבלת הקהל.
-"הלו?" היא שמעה את הקול מבעד לפומית.
-"היי, איטס מיכל, לאה דוטר, האו אר יו?" (זו מיכל הבת של לאה מה שלומך?)
-"ברוך ה' מיכל! הגעת לניו יורק?
מיכל הופתעה מהעיברית העילגת מעט ששמעה, היא חשבה שג'ודי לא מדברת עיברית
כלל. לאחר רגע התעשתה וענתה.
-"כן, עכשיו נחתתי, רציתי רק לדעת אם אתם בבית, לא רציתי להפריע בשעת בוקר
כזו."
-"A את אף פעם לא מפריעה!
B בבית שלי זה נקרא כבר צהריים, הילדים כולם כבר בבית הספר.
C למה לא הודעת שנחתת? ג'קי היה בא לקחת אותך מהשדה? עכשיו את שם לבד?
-" זה בסדר ג'ודי. לא רציתי להטריח אתכם, בכוונה לא הודעתי, יש לי את
הכתובת, אני יכולה לבוא?
-"בטח שאת יכולה לבוא, המיטה מחכה לך, את בטח עייפה אחרי הטיסה.
-"ישנתי בה הרבה" חייכה מיכל.
-"טוב אני מחכה לך."
-"אני באה."
הקווטר נפל.
השיחה נסתיימה.
מיכל הניחה את השפורפרת על כנה, ממשיכה לגלגל את עגלתה לכיוון היציאה.
היא פנתה לשיירת המוניות שהמתינה בחוץ, ניגשת למונית הראשונה.
-"טו ברוקלין?"
-"יס פליז"
היא נכנסה למושב האחורי, מותירה לנהג להתמודד עם הזוודות, היא במילא
תשאיר לו טיפ שמן אחר כך.
כמה דקות של התארגנות והם יצאו לדרך, מיכל הסבה את מבטה לאחור, קולטת
אייך שהמונית השניה תופסת את מקומה של זו שעזבה ואחריה כל השורה
מתקדמת....
***
-"אני לא מבינה אתכם! מה לא בסדר?"
-"את לא מבינה שאני לא יכולה להסביר?"
-"פשוט תגידי את הסיבה! מה? היא כל כך אינטימית?"
-"אממ.. נו באמת לא חשוב."
-"נו מה? אני יכולה להתפוצץ! אני אומרת לך! את רוצה לגרום לאמא שלך התקף
לב? אם לא אז תסבירי לי! הוא נמוך? שמן? חסר השכלה? או סתם משעמם"
-"לא! אוף! הוא באמת לא כלום מיזה! הוא גבוה, רזה, מרשים וחכם!".
-"באמת טוב שהוא כזה, אחרת לא הייתי מבררת יותר בחיים על שום בחור! הייתי
חושבת שכולם שקרנים! פשוט באמת כולם דיברו טוב עליו."
-"זה לא נושא לשיחה אמא."
-"אבל.."
-"נקודה".
כבי יצאה מהחדר, מותירה אחריה חלל של שקט אחרי מטח ההתפרצות הקטן והגועש
שהתנהל בינה לבין אמה בסלון.
למה? למה אף אחד לא יכול להבין אותה? זה לא באמת שהיא "מורידה" את
הבחורים היא פשוט מרגישה שהם לא בשבילה.
נכון שהוא חכם עם ראש טוב ונכון שהם דיברו רק בפגישה הראשונה שעתיים וחצי
בלי לשים לב אפילו, ונכון שהפגישות הבאות גם כן זרמו אבל זה פשוט לא זה!
היא לא מרגישה שזה כן.
זה הדוק בעיניים, זה החיוך המזוייף, כך היא חשה, זה משהו בילתי ניתן
להסברים, היא לא מרגישה שהיא תוכל לחיות עם הדוק בעיניים הזה
בינה לבין עצמה חשבה שאם באמת הייתה בטוחה שהוא רוצה אותה היא הייתה
מסכימה לפגישה רביעית אבל- לא!.
היא יודעת שהיא לא תעמוד בעוד פגישה, היא פשוט תירה שאלות.
כבי דמיינה את השתיקה הרועמת שלו, את הדוק בעיניים, את הפה הקפוץ הממאן
לענות לה - ידעה בתוכה שהוא לא יענה..
היא כבר החליטה- היא לא רוצה עוד פגישה, היא לא רוצה לראות אותו סובל
יותר. ידעה שכך המצב, היא רק לא הצליחה להבין למה...