1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ח'
זהו, היום הגדול הגיע. היא יצאה מהמונית
כשברכיה פקות, הידיים קצת
רועדות, והלב פועם בחזקה. אך חיוך רחב נסוך על פניה.
היא ידעה את שהיא הולכת לעשות, ידעה שזהו הדבר הנכון ביותר לגביה.
היא פתחה מטריה גדולה שסוככה על ראשה, והתעטפה במעיל החמים הסותר לחלוטין את מזג
האוויר הקודר שבחוץ, לוחשת תפילה. היא חשה בידיה של אמא החובקות אותה, מהנהנות
מאחור. שתיהן יודעות אושר.
-"איזו קומה?" לחשה האם.
-"שלישית." התשובה הייתה חדה וקונקרטית. לא עוד דיבורים. הן הבינו זו את זו.
בצעדים מעושים הם פסעו אל חלל חדר המדרגות, מבקשות את המעלית.
ידה של מיכל רעדה כאשר לחצה על הספרה המבוקשת. היא ידעה שרק דקה מפרידה בינה לבינו,
דקה הנדמית כנצח.
היא לא ראתה אותו זה יומיים, ידעה שהיא מתגעגעת. נזכרת איך עמדו בגן
הדומם בשעת הדמדומים, נוגעים אך לא נוגעים זה בזו.
לא, הם לא חיכו ללילה לערוך את הפגישה. אחרי שמיכל הבינה את המטרה גם היא לחצה.
פגישה וכמה שיותר מהר. אין טעם לחכות עוד.
אז כך, הם נפגשו, כמעט ולא דיברו. השעה התאחרה, ושוב, הם מצאו עצמם
עומדים, מביטים ושותקים.
לפתע הוא שבר את השתיקה:
-"מיכל? תתחתני איתי?"
היא נאלמה דום.
אז זהו, הוא אמר את זה, ולא נשמעו ההפצצות ברקע וחבורת ליצנים לא באה
ורקדה סביבם ואפילו בלונים לא נפלו מהשמיים. כל החלומות של איך יראה
הרגע הזה פשוט נחתכו במשפט אחד שכבר נאמר. המשפט שהכי חיכתה לו, ציירה אותו במוחה.
היא חייכה ועצמה את עיניה, מנסה לעצור בעד הדמעות. כל כך רצתה לחבק אותו, לקפוץ
באושר, אך עצרה בעד עצמה.
היא פקחה את עיניה וראתה אותו מתכופף לקטוף את אחד מורדי הגן, רוצה להקדיש לה פרח.
-"איי"
הוא נדקר.
-"בכל רגע מאושר חייב להיות רגע אחד שלא, זה חוק מרפי."
-"אם כך אני מוכן להידקר כל יום ובלבד שתהיי את מאושרת. הבנתי נכון,
נכון? את מאושרת?"
זה היה רגע השיא, היא פשוט החזיקה עצמה שלא תתפרץ, אף פעם לא ידעה
איך אושר אמור להתפרץ אבל היא ידעה שזה יכול לקרות כל רגע.
היא התכופפה אל הורד שהיה זרוק על הרצפה כתוצאה מהישמטות שלאחר כאב.
-"הבנת נכון, אני מאושרת!!"
היא נזכרה איך ליטפה את הפרח שעות לאחר מכן כשהגיעה הביתה, במיטה, שם היא הרגישה
שהיא לבד איתו. לחשה לו 'אני אוהבת אותך, לילה טוב,' ונרדמה.
כן, היא זוכרת את הבוקר שאחרי. היא פתחה את חלון חדרה, בטוחה
שהציפורים מצייצות אך ורק לה. היא שמעה את המנגינה מתנגנת יחד עם
הטלפונים הרבים שהריצו הוריה: לדור ישרים, לגברת ברנשטט אפילו אבא דיבר עם יהונתן
ו—
היא חזרה לעצמה.
המעלית הורתה לה כך. היא נפתחה, מורה על כך שהגיעו לקומה המבוקשת. היא
נתנה יד חזקה לאמא ושתיהן יצאו מן המעלית.
לפני שהספיקו להסתכל לאיזה כיוון ללכת, אחת הדלתות נפתחה. יהונתן עמד בפתח, לבוש
מחויט, כולו מחייך.
-"שלום" אמר.
השלום שלו היה גבוה, צרוד קמעה. האם חייכה אליו חיוך לבבי והחזירה "שלום" מלטף.
מיכל רק הביטה בו וחייכה, זורחת.
היא נכנסה, והוא לקח מידיה את המעיל שהורידה. היא הייתה נראית באותם
הרגעים פשוט יפיפייה!
שמלתה הייתה שחורה, ארוכה, השתפלה לה עד לרצפה, וחגורה עבה וגבוהה הקיפה את מותניה
הצרות, שעליה היה תלוי פרח תכול וגדול שהתמזג עם העיניים
הבורקות.
שערה היה פתוח. חלק כולו ומקורזל בקצהו, משווה לו מראה פרוע במקצת, המראה שיהונתן
אהב.
-"אמא שלי בסלון, משוחחת עם אבי" לחש לה. "איפה אביך?"
-"הוא תקוע בפקק בעיר, אנחנו לקחנו מונית, רצינו לחכות לו למטה אבל הוא
אסר עלינו בגלל הקור. הוא בטח יבוא עוד כמה דקות."
-"טוב שנכנסתם, ממש לא הייתי נהנה לראות אותך עומדת בקור ומחכה, רק זה מה שחסר לי,
כלה חולה. הוא חייך בשובבות"
היא צחקה בהקלה. "להיכנס לסלון?" שאלה
-"בשמחה" הוא ענה
היא צעדה לכיוון הסלון, נעצרת בדיוק בפתח-----
-"מיכל?"
לאה ניגשה אליה, תומכת בה, במיכל שכמעט ונפלה.
לא עברו שתי שניות ומיכל חזרה לאחוריה, לקחה את המעיל התלוי במסדרון וגמעה במהירות
את המדרגות, בזו אחר זו, כמעט נופלת בהן. היא יצאה במהירות אל הרחוב, נרטבת כולה
מהגשם הסוחף. את המטריה היא שכחה אבל זה ממש לא היה אכפת לה, לא השיער שנרטב ולא
היא שתחלה, היא פשוט לא חשבה.
לאה ירדה אחריה במעלית, פוסעת במהירות לכיוון הרחוב. היא פתחה את המטריה הגדולה,
מסוככת על פאתה המסורקת.
בניגוד למיכל, היא עדיין הייתה בפוקוס.
מיכל עמדה ברחוב מבועתת, מחכה למונית שתעצור. זו לא אכזבה ונעצרה לידה.
לאה עצרה בעדה.
-"מה את חושבת שאת עושה?"
-"אני רוצה הביתה!" ענתה בנוקשות.
לאה ידעה שעם מיכל אין להתווכח, היא תסביר את הכול בדרכיה שלה, בזמן שלה.
לא רצתה להתווכח איתה בחוצות במזג אוויר סוער שכזה.
-"כנסי, את מספיק רטובה! נדבר בבית."
המונית החלה לנסוע. מיכל הספיקה לראות בזוית עיניה את יהונתן עומד
ברחוב, כולו רטוב. הגשם לא הרפה, ירה בו בכל כוחו, והוא, עדיין עמד שם, כמו לא חש
בכלום. מה זה משנה אם הפנים רטובות מגשם או סתם מדמעות?
היא חשה צביטה בלב בשבילו והתיישרה במקומה. מחכה לרגע בו תהיה בבית. במיטה.
שם יהיה לה זמן לחשוב על הכול. עכשיו היא לא יכולה.
***
שבועות עברו מאז.
מיכל מצאה עצמה שקועה במחשבות, אותן המחשבות שהטרידו את מנוחתה יום אחרי יום.
היא הביטה מבעד לחלון המטוס, שם ראתה את כל ניו יורק פרוסה לפניה כמרבד קסמים. רצתה
לפרוץ את החלון ולעלות על אותו מרבד, להרגיש ולו פעם אחת את שהרגיש אלאדין.
נכון שלא מדובר על אותן המדינות ונכון שהוא היה על אותו מרבד מאושר ואילו
היא- כלל לא.
אבל אחרי הכול - באגדות הסוף תמיד נגמר חלק וטוב. ואילו היא, היא פה לא
בשביל ליצור לה סוף עם נסיך קסום על סוס לבן, אלא בשביל לברוח ממציאות אחת ולהתחבר
למציאות אחרת.
אחרי הכול, זה די דומה למה שקורה למי שצופה באגדות, לא?!?
אז כן, כך היא החליטה שהיא תשכח. ואולי אם תחפור יותר בעבר, תדע יותר. זה מה שיעזור
לה.
וזה מה שהיא כרגע מחפשת. רק מה שיעזור לה.
היא התכוננה מרוגשת לנחיתה, יודעת שהיא חוזרת לארץ מולדתה, אל הארץ שעזבה אותה.
-"אמא" היא לחשה בלי קול, לחישה שרק ליבה יכול היה לשמוע. "אמא".
עיניה נעצמו מאליהן ושוב חזרו אליה הסיוטים. הטלפונים המצלצלים, השאלות
בחלל האוויר ויותר מכל- יהונתן.
קולו של יהונתן מהדהד באוזניה, שואל, דוקר: "למה מיכלי? למה?????????"
אך היא לא רצתה לענות. לא היו לה כוחות לכך. היא פשוט ידעה שלא. שתקה.
היא נענעה ראשה מצד לצד, מנסה שלא לחזור לסיוטים. ואז פקחה את עיניה
במהירות, אומרת די לסיוטים.
היא הופתעה לגלות שזהו, היא על אדמת ניו יורק.