1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק ז'
הוא התיישב בספסל ואילו היא נותרה עומדת. הוא קם והיא- תופפה ברגליה
בעצבנות מה. שניהם נותרו שותקים, מהורהרים, נותנים למחשבות לסחוף אותם..
-"אז- זהו?" היא שאלה, קובעת עובדה.
-"את שואלת שאלה או קובעת לי עובדה?"
-גם שואלת וגם קובעת"
-"נתתי לך סיבה לקבוע?"
היא נשתתקה, מהורהרת, מנסה לשחזר את שאמר בשעה האחרונה, להבין אל מעבר לשתיקה.
היא לא זיהתה כלום.
מקווה לשמוע בנימתו את מה שלא אמר בשתיקתו.
הם המשיכו ללכת בגן, בין השבילים, נעצרו ליד האגם הגדול, מביטים בו כמו
אל האופק, אולי יראו ציפורים נושקות לו. חולמים שזהו הים והם שם לבד, על
החוף, מביטים בשקיעה.
אך לא- האגם היה שחור, משקף את הירח, ולא חוף היה שם ולא ציפורים, רק
מחשבות, הרהורים.
הוא סובב מבטו, מהאגם לעצים, ו- אליה, שם נתקע.
עיניה היו מושפלות, היא חשה שהוא מביט בה והרימה מבט, מישירה אותו
לכיוונו, וכך הם עמדו, מבט למבט, עין לתוך עין, עדיין בתוך השתיקה.
הם ידעו שזה אסור להם, שזה לא בסדר, אבל המבט, הם לא יכלו להתעלם ממנו.
היא חשה באותו מבט שהוא ממש נוגע בה, מלטף את פניה, למרות שידיו לא זזו ממקומן.
-"מספיק"- היא ביקשה.
-"צריך ללכת" הוא אמר. "מאוחר".
הם יצאו מהגן, הוא עצר מונית עבורה ושיחרר אותה לביתה.
היה לו קשה, הוא חש שגופו שורף לו, לא ידע מה לעשות עם עצמו, מה בעצם נחוץ לעשות.
הוא החל לבכות, בכה כמו ילד קטן. בכה ופסע, לא הרגיש אפילו לאן הוא הולך.
הוא בכה עליה, הצטער בשבילה, חש את כאבה.
הוא בכה ומלמל: "לא מיכל, לא!"
***
-"מרים, הערתי אותך?"
-"מה? מי זו?"
-"זו אני, מצטערת על השעה, אני יכולה לבוא אלייך עכשיו?"
מרים הסתכלה על השעון. השעה 1:20 ריצדה לה בלוח המקשים הדיגיטאלי. היא שפשפה שוב את עיניה, לא מאמינה. שוב נרדמה עם הבגדים על החומר למבחן של מחר.
-"בודאי" היא התעשתה. "בואי."
-"אוקי. אני פה למטה. אני עולה."
מרים הייתה חברתה הטובה ביותר של מיכל, הכירה את כל סודותיה כמו שהכירה את מיכל עצמה, כך לפחות היא חשבה, כך הרבה חשבו.
היא פתחה את הדלת למיכל, וזו נכנסה בשתיקה לעבר חדרה של מרים.
-"מה קרה?" שאלה מיכל בשנייה שסגרה את דלת החדר מאחריהן.
מיכל עדיין שתקה, עיניה היו אדומות מעידות על התייפחות קודמת.
-"מצטערת" היא אמרה, "לא רציתי להיכנס אלייך ככה, חיכיתי קצת בחוץ, להירגע."
-"תגידי את בסדר?! בשביל מה יש חברות מיקי?"
מיקי ומימי. אלה היו כינויי החיבה בין שתיהן, הזיכרונות הציפו את מיכל,
נזכרת באותו אחר הצהריים בו המציאו יחד את השמות, והבטיחו להשתמש בהם רק כשירגישו שיש צורך בכך.
מרים זיהתה פה עכשיו צורך.
הן התחבקו, מרים מלטפת, נותנת כוחות.
ככה ישבו להם כמה דקות, לא מרגישות צורך לכלום מלבד הצורך של לחוש זו את זו. ואז הן התנתקו. מרים עדיין מלטפת ואילו מיכל מחייגת את המספר המוכר, הביתה.
בצלצול הראשון היא נענתה.
"מאמי? אני אצל מרים"
קולה הפך להיות רגיל באחת. אפילו מיתר רועד אחד לא נשמע בו.
"אני אישן אצלה היום" המשיכה בקולה השלו. "רציתי לדבר איתה מעט, כבר הרבה זמן שלא יצא לנו. לא תכננתי זאת מראש ולכן לא הודעתי לך, סליחה."
-"כן, היא הייתה בסדר, מחר אספר לך יותר. לילה טוב, תמסרי גם לאבא. להתראות"
היא ניתקה.
פניה חזרו להיות קשים באחת.
"אני יכולה לישון?" שאלה את מרים.
מרים הנהנה. הבינה שאין זה הזמן לשאול קושיות. הציעה לה את המיטה, אמרה לילה טוב ויצאה מהחדר. פנתה לכיוון חדר האמבט והותירה את מיכל לבד עם עצמה, לבד עם החושך..
***
הוא לא ידע איך זה קרה אבל עם שחר הוא מצא את עצמו עומד בפתח הישיבה. הוא הספיק להתפלל במניין ראשון של ותיקין. העיר את יענקי חברו לחדר למניין הרגיל, ונכנס אח"כ למיטה. רצה להספיק לישון מעט עד סדר ראשון.
הוא נרדם בהחלטה נחושה- החלטה שידע שהיא הטובה ביותר. הוא לא רצה לפגוע באף אחד או להראות חלש אופי. החליט לא לספר כלום על מיכל, לשמור אותה לעצמו. וידע גם מה יהיה הדבר הראשון שיעשה כאשר יתעורר.
***
השעה 15:30.
הטלפון בבית משפחת גליקמן צלצל.
לאה הניחה לקשקשי הדג לרגע וניגשה להרים את הטלפון, מנגבת את ידיה
במגבת הרטובה שהונחה על כתפיה מזה שעה.
-"הלו?" היא ענתה.
-"שלום" נשמע הקול מעברו השני של הקו.
-"כן בבקשה?"
-"מיכל?"
-"לא, זו אמא שלה."
-"שלום לך, מדברת רחל ברנשטט, רציתי לדבר עם מיכל בבקשה."
-"מיכל לא בבית כרגע, למסור לה משהו?"
-"כן, מסרי לה שחיפשתי אותה."
-"אני יכולה אולי לעזור במשהו?"
-"את יודעת מה? כן. אשמח. דיברתי עם יהונתן. הוא רוצה פגישה, ולא יודעת
למה אבל הוא מתעקש שהיא תהיה היום. בינינו, נראה לי שהוא מתכוון לגמור עם שניהם. פגישה אחרונה, את יודעת.."
שררה שתיקה מעבר לקו. לאה לא ענתה, היא הייתה צריכה לעכל את דבריה של רחל.
אתמול מיכל הלכה לישון אצל מרים ועדיין לא חזרה, כך שלדבר איתה על מהלך הפגישה של יום האתמול לא יצא לה. היא לא חשבה שכך יתפתחו העניינים, הייתה זו הפתעה בעבורה.
-"הלו?" היא שמעה את הקול קורא לה מעבר לקו.
-"אה, כן, אמסור לה כמובן!" היא התעשתה במהירות.
-"טוב, תודה, נדבר. בשורות טובות."
-"אמן."
היא לא הניחה את השפופרת על כנה, אלא לחצה ארוכות על הלחצן שעל הכן,
גורמת לשיחה להתנתק מאליה. ואז משכה את ידה חזרה. הצליל ששמעה היה צליל חיוג ארוך. היא חייגה, מתפללת בליבה שזהו, שאלוקים שמע את תפילותיה, שכל פרקי התהילים שאמרה התדפקו על דלתו של הקב"ה, והוא, הוא פתח להם פתח.
עכשיו יש רק לנצל אותו!
***
מיכל נתקה את הטלפון, מגרדת בראשה.
-"זהו, זה נגמר. לפחות אני יודעת, מה שבטוח בטוח. אפילו אמא שלי שמחה,
כנראה בתוכה הרגישה שזה לא היה זה מלכתחילה."
-"מה נגמר?" תהתה מרים.
מיכל שתקה, שוקעת בעצמה. אך הפעם מרים ממש לא התכוונה לוותר לה!
-"את יכולה לספר לי מה בדיוק עובר עלייך? ואני רוצה שתספרי! אני לא אעזוב
אותך עד שתעשי זאת! אני יודעת שאת מצידך לא תגידי כלום, אבל אני גם יודעת שאת מתה לספר למישהו. אז קדימה, לשפוך, בדיוק בשביל זה אני כאן!"
חיוך קלוש בלתי נמנע הסתמן בזויות פיה של מיכל. לזה בדיוק היא חיכתה,
מרים ידעה להבחין בזאת.
-"יצאתי עם בחור, אבל זהו, זה נגמר" החליטה לענות למרים.
-"למה נגמר? כשאת אומרת "יצאתי עם מישהו" את לא מתכוונת שראית אותו פגישה אחת. נכון?"
-"נכון, קצת יותר."
-"יפה, ולמה נגמר? מי אמר לך?"
-"הוא"
-"מה הוא אמר? זהו? לא מתאים לו? חתך?"
-"לא, הוא אמר שהוא רוצה פגישה אחרונה. כנראה להבהיר לי למה הוא חותך.
נראה לי אבסורדי ללכת לפגישה שאת יודעת שהיא אחרונה. אני אוותר על זה,
אין לי עניין להכאיב לעצמי."
-"מה?" קפצה מרים. "את אומרת שהוא רוצה פגישה אחרונה?"
-"כן, מה את קופצת? הוא לא אמר במפורש אחרונה אבל ככה דודה שלו הבינה
מהדיבור איתו."
-"אז זה אומר שמגיע לנו מזל טוב!" צחקה מרים. "מיקי, לא נראה לי שהבנת
יקירתי. אבל, בפגישה אחרונה בדרך כלל מציעים נישואין..."