1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק כ'
-"את מיכל של יהונתן?"
-"הייתי של יהונתן"
-"באת לתת לי הסברים?"
מיכל הרכינה את ראשה.
-"לא לי את צריכה לתת הסברים מיכל. אני חושבת שהזקת מספיק, את לא חושבת כמוני?"
היא שתקה. לא מוצאת מענה לדבריה של יעל. יותר מכל הכאיבה לה
העובדה שהיא אמרה את המילים בשקט, ברכות, בלי שום טינה..
-"אני מצטערת"
-"כבר אין לך על מה. העבר עבר. עכשיו פנינו לעתיד."
-"אני יודעת שאתם פגועים ממני."
-"הו לא! יש לך טעות! לא אנחנו פגועים ממך! זה הוא שפגוע. פגוע עד עמקי
נשמתו. את
חתכת בבשר החי של הילד שלי ואפילו לא טרחת לומר מדוע. לא היה לך את הכוח להתמודד
מול הבעיה ניסית למצוא דרך על ידי בריחה רק את לא ידעת שמבריחה רק מפסידים.
הכרתי עוד בחורה שנהגה כמוך, היא חשבה שהיא נהגה בחכמה, בורחת
מן העולם, מכולם אבל רק רע יצא מזה. חבל."
יעל הסיטה מבטה לעבר החלון כמו נזכרת בימים עברו. מבטה הפך
חולמני לדקה אך מיד היא התעשתה.
-"זה נגמר מיכל. אין על מה לדון, אין עוד מה לחשוב. ושוב- לא בפני את צריכה להתנצל למרות
שאני מעדיפה שלא תשובי לראות עוד את פניו לעולם. אין עניין להכאיב לו. הוא כואב מספיק. אני מקווה ששירי הסבירה
לך א העניין ברחבות."
-"כן, לא רק אני הסתרתי דברים" התגוננה מיכל.. "הוא גם לא סיפר לי על התאונה ועל יוסי.."
-"הוא רצה לספר, רק לא היה מסוגל. אני מאמינה שהוא היה מספר לך יום אחד"
-"נכון, יום אחד, ביום שכבר לא הייתי יכולה לסגת אחור"
-"לכן את העדפת לסגת ברגע שיכלת נכון? בלי לתת סיבה.. פשוט
להעלם?"
-"מספיק יעל. יש לה סיבה, אני אומרת לך שיש לה. את אפילו לא נותנת לה להסביר
את עצמה."
-"אמרתי לכן. אני לא מעוניינת לשמוע. לא אני זו האמורה לקבל את ההסברים.
רוצות לשתות?"
היא קמה שנית מהכורסא לאות שהשיחה נסתיימה.
שירי עצרה בעדה.
-"אני רוצה שתסתכלי בה, תביטי לה
בעיניים."
יעל הייתה המומה לרגע אבל הסבה את ראשה במעט בכדי להביט
במיכל.
היא ראתה אותה יושבת, זקופה, מישירה מבט לתוך עיניה.
שתי עיניים תכולות נפגשו זו בזו. זוג אחד תכול, גדול, פקוח,
דומע ואילו השני תכול נוצץ, ממצמץ.
לא זה לא הגיוני, קטנה היא ההסתברות ששתי זוגות כאלה יביטו
אחד בשני, זוגות הדומות כל כך.. כאובות כל כך..
זיק ניצת בעיני שתיהן ועכשיו יעל כבר עמדה ניצבת מול מיכל, לא
מנסה להתרחק אלא רוצה לחוש כמה שיותר קרוב, כמה שיותר קרוב...
-"לא זה לא הגיוני" היא מלמלה
בחטף ונרתעה לאחור.
-"למה לא?"
-"כי הייתי יודעת על כזה דבר"
-"והנה ההוכחה שלא ידעת."
-"זה מה שאני חושבת שזה?"
-"אני משערת שאנחנו חושבות על אותו
עניין"
-"אם כן איפה עליזה?"
-"מי זו עליזה?"
-"את רואה, לא חשבנו על אותו עניין,
עזבי, ניראה לי שבגילי התחלתי לדמיין."
-"מי זו עליזה" התעקשה מיכל.
-"עליזה הייתה. הייתה ולא תשוב. אף אחד לא יודע איפה עליזה. זה נגמר."
-"אני מתחננת. אני רוצה הסברים, את יכולה לתת לי אותם?"
יעל הביטה בעצבנות לכל עבר ואחר בשעון. לא. אסור לה
לדבר על עליזה. אבא אסר.
אבא אמר שעליזה לא תחזור ואבא צדק. לא. היא לא תיזכר בה
עכשיו. לא! אסור לה. אז למה היא נזכרת בכוח? למה הדמעות לא נותנות לה מנוח?
היא אחזה בגב הכיסא הראשון שראתה מנסה להילחם בזיכרונות אך
לא- הם שבו והציפו אותה מחדש, מחזירות אותה 25 שנה אחורה..
~~
היא זכרה את אבא עומד שם במטבח הגדול והמואר ורוקע רגל אחת
באימתנות ברצפה.
-"אני לא מסכים שזה יקרה! את לא תעשי לי את זה! לא את!"
כן, היא זוכרת את עצמה עומדת במרפסת המשותפת בין המטבח
לחדרה, מנסה להאזין לכל מילה. יודעת שהלילה יחרצו כאן גורלות.
עליזה ישבה שם, גווה זקוף ועינה הגדולות מביטות באביה.
-"אבא, אתה יודע שאני מכבדת את
דעותייך אבל הפעם אאלץ שלא להישמע אליהן. אני
מוכרחה לעשות את זה."
-"לא את לא!"
-"אבא, אני כבר אדם ברשות עצמי ואין סיבה
שאוריד מעצמי את הכבוד."
-"כבוד?? זה נקרא כבוד? לזה חינכתי אותך?"
היא עדין ישבה שם. תמירה. סך הכול בת 17 אך עם דעות ורצונות
כשל בת 40.
והוא המשיך..
-"הכול נתתי לך! כלום לא החסרתי ממך! למה את עושה את זה? הנאה? כבוד? כל זאת אני
לא מספק לך כאן?"
-"לא. זה לא מה שאני מרגישה. אני מרגישה השפלה במקום בו אני נמצאת ואני לא רוצה
להימצא בו יותר."
אבא הפנה את ראשו ממנה ובבת אחת הסתובב אליה חזרה. ידו
הייתה מופנית אליה ופגעה בה במלוא העוצמה.
עליזה נפלה מהכסא אך לאחר רגע התרוממה חזרה. עיניה היו
יוקדות, נוצצות. לא מרפות.
-"אני יעשה את זה אבא. גם אתה לא אוהב את זה. אני יעשה את זה! תודה שנתת לי בפעם האחרונה לכבד
אותך ולתת לך לעשות בי כרצוני." כך אמרה ויצאה מהחדר בשקט. נכנסת אל חדרה
ונועלת אותו בשקט.
הכול בדממה.
היא- שעדיין הייתה במרפסת הצליחה לקלוט את אבא מתיישב פוכר
את ידיו ושואל את עצמו פעם אחר פעם, "מה עשיתי? אייך העזתי?"
זהו. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את אותם עיניים.
בבקר עליזה כבר לא הייתה בבית. היא רק השאירה לה מכתב אוהב
כשיצאה מהבית באישון לילה.
"אחותי!
זהו. נכון לעתה לא נתראה יותר. הדבר לא יעשה לך טוב.
אני אמנם נלחמתי אבל את- אל תילחמי! אל תשברי אותו עוד.
תני לו להאמין שנותרת בצד שלו, לפחות עוד קצת.
שלא ידע שכבר שנים אנו לא הולכות ב"תלם"
אחותי- אני עושה את זה בשביל אמא שבשמיים. שתראה אותנו
ותתגאה.
אני יודעת שהוא יחפש אותי- ויש לו את היכולת לכך לכן אני
עוזבת לעת אתה את הארץ.
אני אהיה מדריכה בקמפ שם- ואחר
כך- ה' יעזור.
אני אהיה איתך בקשר.
אל תשכחי אותי.
אוהבת-
אחותך עליזה"
יעל קרעה את המכתב לקרעים. היא לא הייתה מסוגלת לקרוא. בסתר
ליבה האשימה את עצמה
שלא יכלה לעמוד מולו ומצד שני אותה- שלא נאותה לקחת אותה.
"את הילדה הקטנה שלו. אל תהרסי אותו" תמיד אמרה לה.
מעניין, תמיד היא חשה את עצמה הגדולה למרות שההפרש ביניהן
היה בדיוק של 8 דקות.
אבל כך זה היה.. תמיד.
זהו. יותר היא לא שמעה ממנה. אבא עבר דירה. לא רצה שהבת ש"התחרדה"
תמצא את ביתו הקטנה וה"מוגנת". הוא לא השאיר עקבות אלא שכר דירה בישוב אחר
בארץ.
כנראה שאלוקים יודע ורואה הכול, שם מלאך המוות השיג אותו
והוא בסך הכול בן 43.
***
יעל חזרה למציאות באחת כששמעה את מיכל שואלת שוב מי זו
עליזה.
שואלת? לא, היא דרשה! בדיוק כמו שעליזה הייתה דורשת.
-"עליזה היא אחותי"
היא אמרה שהיא אחותה? לא! היא הייתה צריכה לומר שהיא הייתה אחותה אבל משום מה היא לא יכולה
לדבר עליה בלשון עבר. היא עדיין חיה אותה, מתגעגעת. לא יודעת היכן היא.
-"והיכן היא עכשיו?"
-"אני לא יודעת."
-"מה זאת אומרת את לא יודעת?"
-"אמרתי שאני לא יודעת" סיננה
שוב יעל.
-"מצטערת, אני לא רוצה להיכנס לחייך הפרטיים אבל אני
חושבת שיש בידי ממצא עליה. לכן חשוב לי לדעת
איפה היא הייתה בפעם האחרונה שדיברת איתה."
יעל הביטה במיכל בעיניים פעורות ואחר בשירי, לראות אם זו
האחרונה דוברת אמת.
דבר לא ניכר על פניהן. הן לא מצמצו ולא החליפו מבטים ביניהן.
יעל קמה שוב מהכורסא בפעם ה.. להיום.
היא נכנסה למטבח וחזרה עם כוס מים בידיה.
מעולם לא הייתה כזו חסרת נימוסין.
ממתי היא לא מציעה שתייה לאורחים?
ואז היא דיברה.
"עליזה אחותי נסעה לרוסיה כשהייתה
בת 17. את הקשר איתי היא קיימה דרך רב שגם אני
וגם היא הכרנו במהלך התשובה."
היא הפסיקה לשנייה כדי לראות אם מבען של השתיים התחלף
כששמעו שהיא כזו. אך- כלום. הן שתקו. הביטו בה.
"ברוסיה היא הייתה מדריכה בקמפ עד סוף החופש ולאר מכן טסה לניו
יורק לקהילת היהודים
לחיות בה. היא יצרה קשר עם רב נוסף
בקהילה שהרב שלנו שלח אותה אליו.
איתי היא לא יכלה ליצור קשר כי אבי לא נתן לנו. הוא פחד
שהיא תחזיר אותי בתשובה. מה שהוא לא ידע זה שהייתי באותו מהלך בדיוק כמוה, רק לי לא היה את האומץ לעמוד
מולו.
בכל אופן, היא נסעה לשם והתחתנה לאחר שנה עם בחור מוצלח, חרדי.
גם בעל תשובה, יתום, כמוה.
כמה חודשים אחר כך איבדתי איתה את הקשר,ידעתי שהיא בהריון
אך היא לא סיפרה לי כשילדה ולא מה קורה איתה."
-"היא לא סיפרה לך כי היא כבר לא
הייתה כאן כדי לספר לך."
-"מה את יודעת?"
-"היא נפטרה. גם היא וגם אבא שלי. תאונת דרכים קטלנית."
-"מה היא עשתה עם אבא שלך?"
-"ככה זה כשנשואים."
יעל הביטה לעבר החלון ואחר אליה-
-"נעים מאוד. לאמא שלי קראו ליסה."
יעל הייתה המומה לרגע. אך שתקה. מבטה שאל הרבה שאלות אך היא,
שתקה. מביטה במיכל. לא זקוקה עוד למילים.
-"ליסה הייתה חברה של דודה שלי אלה. אלה זיהתה אותה כי היא דמתה מאוד לליסה"
הפרה שירי את הדממה ואחר המשיכה בכדי להמשיך ליעל את הסיפור-
"מיכל סיפרה לי שהיא יודעת שהיא מאומצת ושהוריה נפטרו
במהלך תאונת דרכים. לפני כחצי שנה היא פתחה את תיק האימוץ וראתה תמונה של אמא שלה שנלקחה בבית החולים.. היא הייתה עם
תחבושות, ילדה אותה ורק אז נפטרה. מיכל זיהתה אותך כשהיא באה לסגור ווארט
וחשבה שאת אמא שלה. לכן היא נבהלה וברחה. אני פגשתי אותה בניו יורק ומאז אנחנו חברות" סיכמה
במהירות.
מיכל קמה לעבר יעל, אחזה בידה ונשקה ללחייה. יעל קמה
במהירות וחיבקה אותה חזק חזק, כמו שלא חיבקה ככה הרבה
שנים...
כמו שדמיינה שתחבק כך את עליזה כאשר תפגוש אותה שוב...
***
-"אמא שלי לא עונה דוקטור. ואני חושב שזכותי לדעת מהן התוצאות הסופיות של הניתוח!"
יהונתן היה נסער. הוא ניסה להתקשר לביתו אך שום תגובה לא
הייתה. כנ"ל בפלאפון.
-"אולי היא חזרה לישון." הרגיע
אותו דוד.
-"אמא מתעוררת מכל ציוץ. אין סיבה שהיא לא תתעורר מ8000 הצלצולים שלי"
-"נחכה עוד קצת ונראה."
-"אני לא יכול לחכות. אני רוצה לדעת תוצאה. אתה יודע אותו דוקטור. מוטב שתגיד לי אותה."
פנה בקצף אל הרופא.
-"יש פה עניין של חיסיון לקוח. וחוץ מזה שהאישה צריכה לשמוע ראשונה את התוצאה.
למה אתה לא יכול לחכות כמו אחיך?"
-"כי אני גרמתי לו לזה." סנן
יהונתן.
הרופא הביט בו המום לשנייה ואז התעשת.
-"שב" ירה לעברו.
-"יהונתן התיישב במהירות, מפחד שמה
יתחרט הלה ממעשיו.
-"אחחאמ.." הוא
כחכך בגרונו
-"בבקשה. תעשה את זה זריז דוקטור. הוא יוכל ללכת או לא.
אני רוצה לדעת."
הרופא הרכין מבט ואמר בשקט:
-"מצטערת חבר, אבל אביך לעולם לא ישוב ללכת על רגליו"
יהונתן בהה בו. שותק. לא! הוא באמת לא ציפה שהוא יגיד לו
את זה בכזו מהירות. הוא באמת רצה להאמין ולו עוד כמה רגעים שאביו יוכל להמשיך להתהלך על רגליו... לא!!!!!!!!!!!!
הדמעות פרצו את המחסומים. פרצו את הגבולות. הוא התחיל, וחשב
שלעולם לא יהיה משהו שיגרום לו להפסיק.
-"מצטערת לשמוע" היא לחשה
מאחוריו.
היא באמת לחשה?
לא. הוא רק מדמיין, זה הכאב שמתעתע בו. זה השיגעון שמטמטם אותו. לא. היא
לא פה והיא אף פעם לא תהיה. כמו שאבא לעולם לאר יוכל ללכת. כמו ש.. כמו שבחיים, בחיים..
והוא בכל זאת הסתובב.
היא עמדה שם. לבד. פשוט עמדה, מוחה דמעות מעיניה התכולות.
כן. היא עמדה שם ופשוט בכתה.
הדוקטור יצא מהחדר, נותן לו להתמקד ביגונו וכך עשה גם דוד.
לא היו מילים ביניהם. הוא הבין את המבט.
היא חזרה.
עכשיו היא באמת חזרה.
***
שירי סגרה את הדלת מאחריה והשתטחה על המיטה, הבגד הארוך
השתפל לו מעם המיטה והכר היה ספוג בשאריות האיפור מאותו לילה ארוך.
היא הייתה לבד. היא והכר.
מאושרת.
חגית דפקה שתי דפיקות ופתחה חריץ קטן.
-"אפשר?"
-"כן" התרוממה שירי.
חגית באה והתיישבה ליד ביתה ל המיטה.
שירי טמנה את ראשה בחיקה בחיבוק. מרגישה את אמא.
-"זהו זה נגמר." היא לחשה.
-"למה שיש התחלה תמיד יש סוף" אמרה
אמא ברכות.
-"אז איפה ההתחלה שלי אמא?"
-"ההתחלה שלך תבוא בעזרת ה'. הנה. יש לך את ההוכחה הכי גדולה שיש. את חוזרת מהחתונה של חברתך הטובה
ביותר. אם היית שואלת את מיכל לפני מספר חודשים אם היא מאמינה שהיא תתחתן עם יהונתן היא הייתה אומרת לך
שכן?"
-"לא. היא הייתה טוענת שהיא לעולם לא תיקשר לעוד בן אדם והיא לא יודעת אייך היא
תתחתן בסוף"
-"רואה? היום ראיתי אותם, עומדים תחת החופה יחד. את לא
יודעת אייך התרגשתי."
-"כן, הא? היא הייתה מהמהמת. אצילית. ולמען האמת, גם הוא היה נראה לא פחות."
-"חיפשתי אותך אחרי החופה. נעלמת לי."
-"נכון, הלכתי לשירותים... לבכות...."
היא שתקה ואחר המשיכה..
-"אמא, מה ניראה לך? זה יהיה בקרוב? ניראה לך שגם אני אצא לי מזיכרונותיי על יוסי ואתחתן בקרוב? אני
עדיין מתגעגעת אליו מידי פעם. הוא היה בחור מדהים."
-"אני מבינה אותך ילדתי, אבל צריך
להבין. יוסי נגמר, עכשיו פנינו מופנות לעבר
העתיד, לעתיד טוב יותר.."
אמא חיבקה אותה חזק יותר ושירי טמנה עמוק יותר את ראשה, כדי
שאמא לא תיראה שהיא בוכה..
בוכה?
כן.
היו אלו דמעות של אושר...
- סוף -