1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק טו'
אביו לא זיהה כלל. רק הוא, ידע.. זכר...
הוא התנער. המעלית נסגרה. לאה הייתה בתוכה, מחזיקה את משענת המעלית לתמיכה. יצחק הביט בה, לא הבין. היא רמזה לו שהיא תסביר לו אח"כ. והוא – חיכה בסבלנות.
המעלית נפתחה, יהונתן גלגל במהירות את כיסא הגלגלים שלפניו, מפלס את דרכו אל בית הכנסת של המלון. אביו היה צריך להתפלל מנחה, לא רצה לחכות ולהתפלל סמוך לחג.
שלא כהרגלו יהונתן שם את אביו בבית הכנסת ופנה ללכת, מנסה למלמל תירוץ למעשיו.
-"תיכף אחזור" לחש לאביו ונתן לו סידור מאולתר.
הוא יצא חרש מבית הכנסת ושם פעמיו ללובי המלון, מחפש בקדחתנות את אותה דמות מוכרת.
הוא זיהה אותה ישובה עם בעלה ככל הנראה כשספל תה בידה האחת וביד השנייה מחזיקה היא את ראשה.
הוא התיישב בכורסא שמולם, מישיר מבט שואל. המילה היחידה שנפלטה מפיו הייתה "שלום" קלוש.
-"שלום גם לך יהונתן" ענה יצחק.
-"אני רואה שהספיקו לערוך לך הכרות קצרה" השיב לו יהונתן.
-"אכן כן".
-"אני שמח".
-"גם אנחנו".
-שתיקה-
יהונתן תופף ברגליו בעצבנות. מביט אל הזוג שכל מה שיודע היה להחליף מבטי שאלה בינם לבין עצמם. הוא אזר אומץ ושאל:
-"מיכל פה?"
-"לא".
הוא קיבל את התשובה, תשובה לקונית ושקטה הוא לא ידע למה אבל הוא הצטער.
בכל אופן הוא רצה שלא לדעת, בתוך תוכו קיווה ששכח אבל הכול תמיד צץ לו ועולה בזמן בדיוק הלא מתאים.
-"אנחנו מצטערים" הוא שמע לחישה, לא ידע מאין באה, ממנה או ממנו.
-"גם אני מצטער" הוא השיב, קורע את הדממה. "רק הלוואי ויכולתי לדעת למה".
-"לא קיבלת הסברים?"
-"לא"
-"חשבתי שאתה יודע, שלך היא כן סיפרה" אמרה לאה קלושות.
-"היא כ-ן סיפרה?" הוא חזר על דבריו בטון שאלתי "זאת אומרת שלכם לא??"
-"לא"
-"אני לא מבין! הבחורה נעלמה ולא סיפרה לאף אחד למה? ואני מחפש להבין. תאמינו לי. אני חושב על זה יום יום. אני מריץ את העבר בראשי ולא מצליח לקבל תשובה הולמת. אני רק זוכר שהיא נכנסה הביתה ולפתע לקחה את מעילה וברחה. זוהי הפעם האחרונה שראיתי אותה. ניסתי למצוא את הטלפון שלה, להתקשר, אבל כלום. תא-קולי זה מה שהצלחתי להשיג. השארתי 3 הודעות. ראיתי שאין מענה והתייאשתי. עכשיו אתם פה ואני רק רוצה לדעת למה. תנו לי תשובה הולמת ואני זז הצידה, אנסה לבנות את חיי בלעדיה".
-"לא נוכל לספק לך תשובות, יהונתן. אנחנו גם לא יודעים".
הוא שמע את המילים יוצאות מפי מי שחשב שיהיה חותנו לעתיד וסירב להאמין.
-"למה? למה אתם, הוריה, או לפחות מי שהיא חשבה אותם לכאלה לא יודעים איפה הבת שלהם ומה גרם לה לסגת לאחור חצי שנייה לפני שהיא הייתה מאורסת לי????"
-"אז אתה יודע על האימוץ?"
-"כן, היא סיפרה לי" לחש, מצטער על הרגע שהדבר נפלט מפיו.
"היא הייתה גלויה בפני. זו עוד נקודה שאיני מצליח לקלוט. למה היא לא הייתה גלויה בכל המשתמע מכך? למה היא לא ביטאה ואמרה לי: תקשיבו! לא מתאים לי העסק!?"
השאלה נורתה לחלל האוויר אך לא קיבלה מענה. היא נותרה יתומה. מחוסרת ישות.
-"היא כרגע בניו יורק, יותר נכון, במיאמי".
-"מה??" יהונתן פקח זוג עיניים תמהות.
-"כן. כל מה שאני יכולה לספר לך זה את רוב מה שאתה כבר יודע" אמרה לאה.
-"ובכל זאת" התעקש "מה אני לא יודע? אני רוצה שתספרו לי הכול!"
-"היא נכנסה לאוטו בשתיקה אחריי שיצאנו מביתך ורק ביקשה שאתקשר לבעלי לומר לו שאין צורך שיגיע, שיסע ישר הביתה. לא שאלתי יותר מדי שאלות, אם מיכל לא מדברת אין שום דבר בעולם שידובב אותה.
כשהגענו הביתה היא הסתגרה בחדרה ורק שמעתי אותה בוכה כל הלילה. לפנות בוקר היא נרדמה.
בשעת צהריים מאוחרת דלת חדרה נפתחה והיא ביקשה לדבר עם שנינו. היא רק אמרה שהיא החליטה לצאת מהארץ לזמן מה. שאלנו אותה לפשר ההחלטה, ביקשנו ממנה הסברים אבל כלום – היא בשלה, רצתה שניתן לה קצת זמן לחשוב ואנחנו לא לחצנו.
כמה ימים מאוחר יותר היא קנתה כרטיס ומפה הדרך לניו יורק כבר הייתה קצרה.
היא מתארחת בבית חברתי, שם החלטנו שתשהה. עכשיו היא במיאמי אצל משפחה של חברה לרגל החג" השיבה לשאלותיו של יהונתן.
-"ואתם רוצים לומר לי שאתם באמת לא יודעים למה היא ברחה?"
-"לא. היא רק אמרה שהיא לא רוצה לפגוע בנו יותר. היום דיברתי איתה והיא אמרה שהיא חושבת על חזרתה ארצה ושהיא צריכה לדבר איתנו. אולי בכדי לומר לנו את הסיבה.. מי יודע?!
יהונתן שתק. הוא לא רצה לדעת יותר, זה רק מכאיב לו.
-"אז תהיו פה כל החג?" ניסה להעביר נושא.
-"לא. רק ליל הסדר, העדפנו לחגוג עם המשפוחה, אחי ישראל המשגיח במלון ואנחנו הצטרפנו. בעצם, אתה מכיר אותו, זה ההוא מהטרמפ, הוא סיפור לנו שלקח אותך לא?!"
-כן. בחור נחמד. אנחנו נהיה פה כל הגח. אנחנו מקבלים זאת במתנה כל שנה מוועד העובדים בו היה אבי חבר – עד לתאונה" אמר והחריש.
-"בקשר להוריך –" התחילה לאה את המשפט אך יהונתן קטע אותה.
-"זה בסדר, רק אמא שלי ראתה אותך – והיא תשתוק. אני מקווה לא להרוס לכם את החג".
סיים וקם מהכורסא.
הם ראו אותו מתרחק במהירות מהמקום. לא מביט אף לא פעם לאחור.
הם ריחמו עליו – ידעו שיותר ממה שנפגעו הם נפגע הוא, אך לא היה בידם לעשות מאומה.
* * *
נהג המונית נעצר והוריד את מזוודותיהן, מודה לאלה על הטיפ השמן שהותירה לו.
אלה חייכה, היא פשוט הייתה טובה, ריחמה על הנהג המסכן שהתאמץ בשמש.
הילדים הקטנים קלטו את המונית ואת היוצאים ממנה וחיש יצאו מהבית לקול תרועה, רצים לעבר קרובות משפחתן האהובות.
בני היה אחיה הקטן של אלה והיו לו ילדים קטנים ומשעשעים שאלה נתנה להם את נשמתה, במקום ילדים שמועלם לא היו לה.
עכשיו ידעה, זו תהיה הפעם האחרונה שהיא מגיעה אליהם לבדה ולכן העתירה עליהם במתנות יותר מכפי שהורגלו, ככל הנראה זיהו זאת הילדים וידעו "לנצל" את טוב ליבה בהמטרת נשיקות, חיבוקים ובקשת התגמולים.
מיכל הביטה בשירי שהחזיקה את חיימקה הקטן וחייכה, כבר הרבה זמן שהיא לא הייתה במקום כה שוקק חיים והיא בעצם אף פעם ממש לא התעסקה עם ילדים, ידעה שהיא תתגעגע לכך כשתאלץ להיפרד.
הן צעדו בעצלתיים לפתח הבי, מקשיבות לצעקות הילדים הרמות המתווכים מי יותר חזק ומי יכול להרים את המזוודות.
בפתח הדלת הם מצאו את רוחי, - "אני מצטערת על הבלאגן" אמרה וחייכה לאורחות.
-"זה שום דבר שימשיכו לנצל את דודתן הזקנה. בקרוב כבר לא יהיה את מי לנצל. אהרון לא ייתן להם. נכון?" אמרה אלה והמטירה לילדים טופים באוויר.
הילדים שיחררו את המזוודות והסתערו על הרצפה מותירים לאורחות ולאימן רגע אחד לבדן.
-"כמה ילדים יש להם?" שאלה מיכל שהן היו לבדן בחדר, מסדרות את המזוודות.
הם קיבלו חדר בקומה השנייה של הבית יחד עם אלה, הן החלו לסדר את המזוודות ואילו אלה ירדה להשתובב קצת עם הבנים.
-"7" ענתה שירי. "הגדול בן 14 וחצי, הקטנה בת שנתיים. יש להם תאומים בני 10, אלה הכי שובבים, נראה לי שנתקלת בהם, אלה הבנים שרבו על המזוודות שלך".
-"כן, הם חמודים." חייכה מיכל. "תמיד רציתי אחים קטנים".
-"אולי יש לך, לבחור אין אחים?"
-"לא. רק אח אחד. קטן ממנו."
-"מעניין" אמרה שירי תוך כדי פריסת שמלת החג של המיטה. "את נכנסת למקלחת?" הוסיפה.
-"כן, אני חושבת שכן. אני אלך לישון אחר כך עד קרוב לכניסת החג. בטח יהיה פה סדר ארוך ולא בא לי להירדם באמצע".
-"המקלחת בסוף המסדרון, רוחי אמרה שהם בר שמו לנו מגבות נקיות מקופלות שם, את בטח תיראי אותם".
מיכה אספה את חפציה ויצאה מהחדר, פורעת תוך כדי הליכה את שערה.
שרי נשכבה על המיטה, חושבת על מאורעות היום. היא התרוממה כשאלה נכנסה לחדר.
-"נו, מה את אומרת?" שאלה את אלה.
-"פיתחתי תיאוריה" היא ענתה. "זה הולך כך:"
-"אני מקשיבה לכל מילה" אמרה שירי ועצמה עיניה לאות התרכזות.
-"ליסה, בחורה צעירה מתחתנת עם רפאל – רפי ועוברת להתגורר בבנין דירות בבורו פארק כשכנתנו לבניין. לליסה היה דיבור עם אימי ע"ה ואיתי, ואילו בעלה היה למד עם בני. ליסה הייתה בהריון- את זה כולנו ראינו, בפעם האחרונה שראינו אותם היה כשרפי למד חברותא עם בני בבית ואז ליסה נכנסה הביתה שלנו ואמרה לו שהיא לא מרגישה טוב והיא צריכה ללכת לבית החולים.
רפי יצא במהירות ואני ליוויתי אותם למכונית. רציתי לנסוע איתה אבל ליסה אמרה שאין צורך.
היום, במבט לאחור אני מודה לה על כך. בעצם בסירוב שלה היא הקנתה לי את המשך חיי.
זה היה בערב ולא ידענו מה קורה איתם. הפלאפונים שלהם היו לא זמינים ואנחנו לא ידענו לאן לפנות. חיכינו. למחרת קיבלנו את הידיעה שרפי וליסה כבר אינם בין החיים, שהם נפגעו בתאונת דרכים קטלנית. רפי נהרג במקום ואילו ליסה נלחמה על חייה כמעט עד לשארית הלילה, לפנות בוקר היא החזירה את נשמתה לבורא".
אלה נעצרה, לא הישירה מבט לשירי, עיניה דמעו אך היא המשיכה:
-"קיבלנו את הידיעה קשה! בני התהלך בבית כמשוגע ואילו אני בכיתי כל היום, אל אובדן 2 נפשות צעירות ועל חברה שבעצם הלכה לי.
לא ידעתי מה קרה לתינוק/ת של ליסה, בכלל לא ידעתי אם היא ילדה בכלל. רק לאחר שהשבעה נסתיים ומעט נרגענו. נסענו בני ואני לבית החולים לברר מה קרה.
בית החולים היה מקומי וקטן ושם קיבלנו את הדיווח שלא נמצאת שם שום ילדה חסרת הורים. שאלנו ובדקנו שוב עד שהגענו למאגי. מאגי הייתה אחות במשמרת כאשר ליסה נפטרה.. היא סיפרה לנו שהם חיפשו קרובי משפחה של הנפגעים ולא מצאו. מסתבר שלליסה כלל לא היו האשרות המתאימות לשהות בניו יורק. היא קיבלה ויזה למועד קצר והאריכה את השהות. ואילו רפי, זאת ידענו היה יתום מצעירותו שגדל מישיבה לישיבה. את ליסה הוא הכיר בניו יורק והתחתן איתה, לנו הם לא גילו על משפחתה יותר מדי, ואנחנו כלל לא שאלנו, הנחנו שאין לה משפחה, הנחה שעד היום לא מצאתי לנכון להפריכה.
בקיצור – נולדה תינוקת והיא נשלחה לאימוץ, את תיק האימוץ לא הורדנו לפתוח כי לא היה לנו אישור אפוטרופוס על הילדה.
אני לא אלאה אותך בדיבורים, בשורה התחתונה עקבותיה של התינוקת נעלמו. ביכינו על האובדן, אבל עכשיו אני מקווה שסוף סוף מצאנו אותה".
-"מצאתן את מה?" הן שמעו את קולה של מיכל מאחור ושתיהן הסתובבו בהפתעה.
לזה הן לא ציפו....