1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק יב'
את דירתה הקטנה בקפידה בידיה הקפואות, המפתח היה קטן והיא לא יכלה לנעול
אותו עם כפפות העור שלה. הן היו מגושמות מידי עבור חור מנעול קטן זה.
היא החלה לצעוד במהירות מאיסט 5 לכיוון אבניו J, עוברת מהר מאוד להילוך
של ריצה קלה תוך כדי לובשת את כפפות העור המחממות שלה.
נכון שבשעתו היה לה קשה להוציא 39$$ על זוג כפפות אחד מעור, היא חשבה שזו
פשוט הגזמה, היא עדיין הייתה אז בשלב של המרת כל $$ לשקלים, אך המוכרת
הייתה משכנעת מידי, עכשיו היא בטוחה שכל סנט היה שווה, מודה למוכרת
הנודניקית- יודעת שעוד פחות מדקות ספורות היא תתחמם כהלכה.
היא עברה בזריזות את כל חמשת האיסטים פונה ימינה בשדרה לכיוון הסבואי
(הרכבת התחתית של ניו- יורק)
היא הסתכלה בשעונה, השעה הייתה מאוחרת והיא הייתה בטוחה שהיא מאחרת היום לעבודה.
"לפחות אין פקקי תנועה" חשבה באירוניה.
היא העבירה את כרטיס הנסיעות שלה וקיפצה במדרגות לעבר הרציף, מחכה לרכבת F הארוכה.
לפי חישוביה היא צריכה להגיע ב 2 דקות הקרובות.
תוך כדי היא ממלמלת את ברכות השחר, צופה ברכבת הגואלת שהגיע בקול שאון.
היא עלתה אחרונה, שוב אין לה מקום לשבת. היא ידעה שהיא יכולה לעבור לקרון
הבא אף שנאה את זה. ידעה שתוך תחנות ספורות הקרון יתרוקן בחלקו. הרי לא
כל העולם נוסע למנהטן- נכון?!?
היא צדקה. לאחר כמה תחנות חלק מהספסלים התפנו והיא התיישבה ליד נערה צעירה.
-"היא נראית חרדית ולא מוכרת" חשבה בעניין. "כנראה לא תושבת האזור"
המשיכה לגולל תסריט במוחה.
"חשדותיה" התאמתו כאשר היא שמעה את הבחורה משוחחת עם האישה שלשמאלה בעברית רהוטה.
הנסיעה עברה במהירות שבמהלכה שירי קלטה שלבחורה קוראים מיכל והיא בפעם
הראשונה נוסעת למנהטן. אבל זהו- לא היה לה זמן לנתח יותר, עבודתה חיכתה
לה והיא הייתה צריכה לרדת.
הסבוואי נעצרה. שירי חייכה למיכל וירדה מהקרון.
משום מה היה צורך לחייך. משונה, כבר הרבה זמן שלא חייכה ממש.
היא התחילה לעלות במדרגות לכיוון הרחוב בתחושת כבדות- זה כולם שעוברים
לידה ומסתכלים עליה כאילו היא משונה או שרק היא חשה בכך?!?
נו מילא, את זה היא תנתח אח"כ, היא אהבה מאוד לנתח דברים אבל עכשיו,
עכשיו שהשעון דופק ומראה לה שלפני 12 דקות היא הייתה צריכה להיות בעבודה
הניתוח פחות עניין אותה.
"אני באמת צריכה יום חופש לעצמי" חשבה לעצה ביגון לאחר שהעבירה את כרטיסה
המגנטי וגילתה במשרדה ערימת טפסים חדשים אותה הייתה צריכה לעדכן ולתייק.
*
שירי הייתה בחורה אינטליגנטית מעל הממוצע, שערה מתולתל זהוב וארוך עם
עיניים חומות בורקות. פיה היה אמנם קטן אבל תמיד היה לו מה לאמור או
להשיב.
כשהיגיע לראיון עבודה בחברה החרדית המצליחה "SIMFONIA" הובהר לה שישנה
אפשרות לעבוד גם בימי ראשון אך זו אינה חובה.
שירי קפצה על המציאה והבהירה שזהו חלק משיקוליה העיקריים לקחת את העבודה.
היא לא הייתה בחורה שצריכה זמן לעצמה. היא רצתה רק שהזמן יעבור- לברוח ממנו.
בעבודה הכירו אותה כבחורה שקדנית, יוזמת, פלפלית, תמיד הייתה מתנצחת עם
כולם בנוגע למחשבותיה כשידיה על העליונה ותמיד ניתחה דברים/ דרכים/ מעשים
של אנשים.
הם לא הכירו את שירי השקטה ובעלת דימוי העצמי הנמוך כפי שהייתה פעם....
כי פעם זה היה פעם, והיום זה אחרת- כך היא החליטה.
"פעם" בכלל לא קיים היום לגביה.
***
"אני אומרת לך- זה פשוט מדהים לראות את הכול פרוס לעינייך- את האנשים
הקנים והמכוניות הקטנות, ראיתי את כל בנייני הענק של מנהטן ולא יכולתי
לתאר שבעצם אני על אחד מהם- על הגדול שבהם"
כך שחה מיכל לג'ודי בהתרגשות.
היא לגמה באיטיות מיץ תפוזים קריר מהקש הלעוס זה חצי שעה בפיה, לא משאירה
זכר לקש החדש שפתחה זה לפני שעה קלה במסעדת "ניו דלי" שבמרכז הקניות
מנהטן.
ג'ודי הזמינה אותה לארוחה דשנה לאחר יום מפרך בהם עמדו 3 וחצי שעות בתור
מחכות לעלות לאימפייר סטיט בילדינג, הבניין הגבוה ביותר במנהטן כדי לראות
מראשו את כל העיר פרוסה לפנייך כמרבד קסמים.
לאחר חצי שעת המתנה מיכל כבר לא חשבה שזה שווה את זה, כיאה לישראלית
ממוצעת אך ג'ודי שכנעה אותה להישאר ולהמתין כי כל דקה שווה.
מיכל השתכנעה. ככלות הכול, היא מתארחת אצלה והיא לא רצתה לתת תחושה לא
נינוחה למאחרת שלה.
עכשיו הן העבירו חוויות זו עם זו על התחושות שחשו שם למעלה ועל דברים
מעניינים שראו.
-"בואי ניכנס ל- "SKECHERS" נקנה נעליים לדיני" פנתה ג'ודי למיכל. "כבר
הרבה זמן שהיא הולכת לבית הספר עם נעליי ספורט ישנות. איטס אוקיי
מבחינתך?"
למיכל לא הייתה שום בעיה, היא לא מיהרה לאף מקום ושמחה מראש בשמחתה של
דיני לרגל הנעליים החדשות שהיא תקבל.
היא דמיינה את ביתה הקטנה של ג'ודי מקפצת לה באושר על אמה לכבוד המתנה.
הן נכנסו לחנות העמוסה ומיכל מצאה לה פינה לשבת, מחכה לג'ודי שתחזור לאחר
שהלכה לשאול את הדייל בחנות איזו נעל היא היום "פשן" לילדה בת חמש עשרה
וחצי.
ואז- היא שוב ראתה אוותה, את אותה נערה זהובת שיער, תרה בעיניה כנראה
אחר זוג נעליים מתאים לה.
מבטיהן הצטלבו, מן כימיה נוצרה נוצרה בינהן באותן השניות. מיכל ראתה את
הנערה ניגשת לעברה ומושיטה לה את היד ללוחצה.
-"נעים להכיר" היא אמרה.
-"נעים גם לי" ענתה מיכל והביטה בנערה משתוממת, בעוד נערה ישראלית- כך
שיערה לפי חוסר המבטא בשפה העברית.
-"אני מישראל, מטבריה במקור, גרה פה כבר יותר משנה, שמעתי אותך מדברת
עברית הבקר בסבוואי אז הנחתי שאת תיירת."
-"הנחת נכון"
-"כמו תמיד" צחקקה שירי.
-"אנו רואות שהספקתן להכיר" הן שמעו לפתע את הקול מאחריהן.
הן הסתובבו והופתעו לגלות את ג'ודי עם אלה- דודתה של שירי.
לפי מבט פניה ניכר היה שגם אלה הופתעה, הרבה יותר מן הבנות, אך, לא מכך
שהצמד דיבר, אלא ממשהו אחר, הרבה יותר עמוק......