1800550
סיפורים
דמעות - סיפור בהמשכים
פרק יא'
הם קנו וילה גדולה בפלאטבוש ועברו לשם, בנו לעצמם חיים טובים יותר.
הקשר עם לאה לא נישמר כבעבר אך מידי פעם הם קיבלו דרישות שלום ממנה.
כשג'ודי שמעה שמיכל מתעניינת לבוא לניו יורק הזמינה אותה ישר להתארחות בביתה ללא שמץ של היסוס.
מיכל חשבה שזה פיתרון מתבקש, לשכוח את עברה הקרוב לה על ידי קשירת קשר עם עברה הרחוק, ולא עבר הרבה זמן והיא מצאה עצמה מארגנת מזוודות וטסה לה לאי שם, לניו יורק.
עכשיו, היא שוכבת לה כאן בבית משפחת רוזנבלום, מרימה ראשה מהכרית הרכה, מחכה לעוד יום ניו - יורקי אביבי.
קמה ממיטתה, נטלה ידיה ונפנתה לסדר את מיטתה.
-"האו נואו, אין צורך בכך" מחתה ג'ודי.
-"מריה פה למטה, היא עושה ניקיון יסודי לכל החדרים, חבל שתטרחי".
-"זו ממש לא טרחה, אבל בסדר" גיחכה לעצמה.
-"סליחה שהערתי אותך חמודה. אבל אני חייבת לצאת לעבודה, לחץ של סוף שבוע.
ארוחת בקר במטבח מחכה לך, רשמתי לך שם גם את הטלפון שלי למקרה שתצטרכי משהו, את רוצה לבוא איתי היום בערב לקניות לשבת?"
-"ניראה לי שאני מעדיפה עדיין להיות בבית, אכפת לך?"
-"ממש לא יקירה, בערב דיני תהיה פה, ואני אקח איתי את הבנים, להתראות"
היא התקרבה למיכל ,נשקה לה בלחייה ויצאה.
מיכל הייתה המומה, היא לא ציפתה לכזו פתיחות מצד מארחתה, היא הרי מכירה אותה רק מאתמול.
-"אל תשכחי שהיא מכירה אותך כבר מגיל 0" הדהד לה הקול במוחה.
היא השתיקה אותו, התלבשה במהירות, לקחה את הסידור והחלה להתפלל, תפילה ראשונה בארץ זרה.
משונה. היא הרגישה יותר קרובה לאלוקים מאשר בארץ.
כשסיימה היא ירדה לאכול, ארוחת הבקר חיכתה לה ערוכה יפה על השולחן, סלט ירקות עשיר חתוך דק דק, חביתת ירק מסורטטת על הצלחת ומיניי גבינות וסלטים שונים עמדו, חיכו לה.
מריה הגיחה למטבח משום מקום.
-"שלום, אני מבינה שאת מיכל, מצטערת, לא יכולתי לחמם לך את החביתה, אבל את יכולה לחמם לעצמך, אני יסביר לך אייך מדליקים את הגז פה."- התנצלה באנגלית שטופה.
-"אין צורך להתנצל, אני מבינה אותך, ואני גם לא אחמם את החביתה, אני אוהבת אותה ככה, קרה. אהבה ישנה."
-"בתאבון" צחקה מריה.
הם פטפטו עוד על דא ועל הא, מיכל גילתה שמריה עובדת אצלם שנים והיא אפילו מכירה את אמה.
כשסיימו מיכל בירכה, עלתה לחדרה והסתגרה בו, כמעט לא יצאה ממנו עד יום ראשון, היא העדיפה בשלב זה את הזמן לעצמה, כנראה שבני הבית הבינו והניחו לה במשך השבת לנפשה.
בבוקרו של יום ראשון כשירדה מיכל לארוחת הבקר מצאה שם את ג'ודי קוראת עיתון -"חיכיתי לך" אמרה ג'ודי, ביום ראשון יש לי חופש מהעבודה, חשבתי לצאת איתך קצת, להכיר לך את העיר. מכיוון שרב הזמן אני בעבודה וחבל שתשבי פה ותשתעממי, תתארגני מהר ונצא".
מיכל התרגשה, היא הגיעה אמנם ביום רביעי שעבר אך לרגע לא חשבה שכל כך מהר תספיק להכיר את העיר, התכנון שלה היה להסתגר מקסימום גם היום בחדר, מה שבטוח בטוח
אך לג'ודי היו תוכניות אחרות בשבילה, בסתר ליבה הודתה לג'ודי, יעשה לה טוב לצאת קצת.
היא הזדרזה לעלות לחדרה להתארגן.
-"היי, ארוחת הבקר שלך" שמעה את קולה של ג'ודי מהדהד מאחור.
-"אני כבר יורדת" קראה אליה מיכל חזרה.
כשהייתה בחדרה עברה לה תחושת בָזק טובה בבטנה, תחושה שמשהו יקרה היום. עצוב או משמח? זאת לא ידעה.
ניבאה ולא ידעה מה ניבאה.
***
יהונתן ישב מתוח בכיסאו, הוא כבר יושב פה חצי שעה, באותו המקום והזמין כבר פעמיים לשתות בעצם, מה הוא בכלל מתפלא?הפגישה נקבעה לשעה 21:00 ואילו הוא יושב פה כבר מ 20:20.
המלצרית ניגשה אליו כדי להציע לו דבר מה נוסף אך הוא סרב, ביקש ממנה לגשת בפעם הבאה ולהגיש 2 לימונדות כאשר תיראה אותו יושב עם בחורה.
היא הנהנה ונפנתה לשולחן אחר, מבינה את הרמז.
שבי נכנסה ללובי המלון, תרה בעינה אחר שולחן ריק, היא הקדימה היום לפגישה, חשבה שהיא זאת שתחכה ליהונתן בפעם הראשונה אך הופתעה לראותו יושב כבר בשולחן הפינתי.
היא פנתה לשולחן, חייכה לשלום והתיישבה.
-"אז אני רואה ששנינו הקדמנו היום" חייך יהונתן.
"שוב אותו חיוך" חשבה שבי "חיוך עם עיניים כאלה, לא ברורות. למה?"
-"במקרה הקדמתי" ענתה שבי קצרות.
-"אין מקרה בעולם"- לחש יהונתן.
היא שתקה.
בעצם, שניהם שתקו.
הם הביטו אחד בשני בדומיה.
לא, זה לא היה אותו מבט בעיניים, זה לא היה התכול הבוהק שאליו כה התגעגע.
אלו היו בסה"כ עיני דבש/ירקרקות מביעות סימני שאלה גדולות.
-"רציתי להבין למה" אמר יהונתן.
"למה למה?"
-"למה אמרת "ל-א" נחרץ."
-"אם הייתי כל כך נחרצת לא הייתי פה עכשיו, אתה לא חושב כך?"
-"לא. אני לא חושב כך. תרשי לי לסתור אותך. אני בטוח שהסכמת רק כי אני ביקשתי.
-"ונניח שאתה צודק, אז?"
-"אז למה הסכמת בסוף?"
-"כי רציתי להבין ותך טוב יותר. חשבתי שאולי יש עוד סיכוי, אבל עכשיו אני כבר בטוחה שאין."
-"ממש בטוחה?"
-"עכשיו כן."
-"העכשיו שלך היה מודגש, רוצה לספר לי למה לפני 5 דקות לא חשבת כך?"
-"את האמת יהונתן.."
-"רק את האמת" הוא קטע אותה.
היא צחקקה.
"ברצינות נו. האמת היא שאני לא יודעת מה חשבתי לפני 5 דקות. למה קראת לי?" המעבר החד בין תחילת המשפט לסופו היה ניכר בכבי. מבט פניה השתנה, ממבט שובב למבט רציני ביותר.
יהונתן לא התבלבל וענה ישירות:
-"רציתי להבין טוב יותר...... טוב, למען האמת רציתי להכיר את עצמי."
-"אני חושבת שאין כמוך מכיר את עצמך"
-"באמת חושבת כך?"
-"אני אף פעם לא משקרת"
שניהם נאנחו בו זמנית ונשענו על הכסא.
המלצרים שחיכתה כנראה לשעת כושר ניגשה, הניחה את הלימונדות ועזבה.
קיוותה שנוכחותה לא הפריעה.
כבי הופתעה.
-"אני רואה שהזמנת עוד לפני שהגעתי."
-"כנראה הייתי משועמם" אמר בצליל מבודח קמעה.
-"יהונתן מה יהיה?"
היא החליטה לשים לזה סוף. לדבר על העניין שלשמו הגיעה. אין לה זמן לבזבז, נכון שהיא רוצה ונכון שהלב נקרע אבל אם אין לזה מטרה חבל על זמנה.
היא המשיכה:
-"תיראה, זה נכון שהתלבטתי אם לבוא, שקלתי לא אחת להתקשר לרות ולבטל ידעתי שפשוט חבל על זמננו, כלום לא יצא מזה."
-"אבל למה? נזדעק יהונתן. "למה את חושבת שזה לא ילך? הרי בינינו כבי, שנינו מתאימים. אנחנו עם אותו הראש, אותה השקופה, ואותו אורח חיים. שנינו
נהנו בפגישות ואני חושב שאת מתאימה לי, יכולנו לבנות בית אמיתי של תיירה!
כבר דמיינתי את זה כבי, אותך, אימא מושלמת, מחייכת, טובה, שנינו הורים לילדים קטנים וחמודים שרק יודעים טוהר מהו. למה את לא נותנת לדברים לפרוץ לחייך? מה חוסם אותך?".
פה הוא הפסיק, שיחזר את מה שאמר, לא האמין על עצמו, כאילו היה חבר שלה.
הוא נזף בעצמו בדממה, מחכה רק שהאדמה תבלע אותו. בעיניו תר, מחפש את המלצרית, אולי היא תבין את עיניו ותקטע את השיחה, תיתן לו אפשרות לברוח.
אבל לא. כלום לא קרה והוא רק שמע אותה, את כבי.
*
כבי כבר לא יכלה יותר. קולה נעשה חנוק והיא בקושי יכלה לדבר.
-"זה בדיוק העניין יהונתן!" אמרה חלושות "אני אהיה אימא טובה, יהיו לנו ילדים נפלאים אבל רעיה? חשבת עליי פעם בתור אשתך???"
השאלה נורתה לחלל האוויר. יהונתן חש במחנק. הוא החל להתיר את קשר העניבה.
זה רק הוא או שהפעילו בלובי את מזגן החימום?!?
-"משהו חוסם א-ו-ת-ך" היא המשיכה, מחזירה לו קונטרה. "יש לך איזה דוק בעיניים שלא הצלחתי לפרש, אתה מדבר ומחייך אך אתה כואב מבפנים. חשבתי לבוא היום
ולקבל הסברים אבל לא. כשראיתי אותך היום והתעמקתי קצת יותר הבנתי שאתה בבריחה עצמית. מנסה לברוח מהעולם. משהו רודף אחרייך ואתה נותן לזה לקרות.
אתה חזק יהונתן. אתה יכול לגרום לזה להעלם אבל מצד שני אתה יכול לשקוע בעולם משלך. את זה אתה מעדיף. אתה מניח לעצמך לשקוע, לחייך מבחוץ ולבכות בתוך תוכך.
לא- אני לא יכולה לחיות עם רדיפה עצמית. אני רוצה לחיות עם בעל שמחייך חיוך אמיתי, מושלם! לדעת שהדבר היחידי שרודף אותו זה הרצון להיות טוב יותר.
מצטערת יהונתן. אני אתפלל בשבילך, שתשכח. שתוכל להרוג את הזיכרונות. זה זיכרון נכון?
זיכרונות שרודפים אחרייך. רואים את זה בעיניים שלך. אני לא אכנס לך לחיים.
אבל אני רק רוצה שתדע שאני מחזיקה לך אצבעות- מרחוק.
מתפללת- אך מרחוק, אני לא זו שתהיה במרכז התמונה.
אני מקווה שהטוב ירדוף אותך. יש לך עיניים שמביעות המון. חבל שהדוק הזה יהרוג אותן."
היא קמה מכיסאה בשתיקה, נטלה את תיקה ויצאה מהלובי במהירות. בורחת לאי שם, נותנת דרור לדמעות שחנקו אותה.
לא. היא לא בכתה על עצמה, היא בכתה עליו. על שניהם. ייחלה שיהיה להם רק טוב. כל אחד בדרכו שלו.
והוא- הוא נישאר שם בלובי. בכבדות מנסה לקרוע את הדממה במבטו. הניח שטר של 50 על השולחן , מתיר טיפ למלצרית האדיבה והלך.
רק כשנכנס לחדרו החשוך נתן לעצמו פורקן.
פורקן שכבר זרם לו מאיליו כמו שזרם לו בכל התקופה האחרונה, כהרגלו.
-"למה? למה?" הוא בכה. זעק!
-"למה מיכל? למה הלכת לי? מה עשיתי לך? למה לא נתת לי הסברים? למה נעלמת? נלחצת ממני? לא זו הייתה כוונתי! לא מיכלי שלי!הייתי מחכה לך עד שהיית מרגישה שאת מוכנה, אני עדיין מחכה."
הוא בכה ומיכלי נראתה למולו, העיניים הגדולות בהו בו, בכו יחד איתו.
הוא רצה לשאול אותה שוב "למה" אבל היא חייכה אליו ולחשה שהכול יהיה בסדר,
שהיא תחזור.
הוא נירגע ולו רק מהחיזיון שהיא עוד תחזור.
ונרדם.
נרדם כשדמעה סוררת ממשיכה לזרום במורד לחיו.
נרדם עם כאב.