רוצה לקבל את החדשות והנייעס היישר למכשירך?

1800550

סיפורים

הגלדיאטור היהודי - סיפור בהמשכים

פרק ד'

כשראה דון אלפאנדרו את בנו פרץ בבכי מר. חיוורון עמוק אפף את פניו
והוא נפל מתעלף שנית.

רעיו היהודים שהיו סביבותיו מיהרו להקיצו.

ובינתיים, הקרב נמשך ברוב עוז.

לאחר כשעה, ראה חואן כי כוחו נחלש מאוד עקב הדם הרב שניגר מכתפו
וידע כי לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב, החליט הוא לעשות מעשה אמיץ מאוד אך מסוכן לא פחות, ילך הוא לקצה הזירה ומשם יטיל את חרבו בכל כוחו תוככי השריון של יריבו כנגד ליבו, והיה אם החרב תפגע במדויק כנגד ליבו של יריבו, ללא ספק תבקע היא את השריון והוא ימות על אתר.

לעומת זאת, ידע בברור, כי אם החרב לא תפגע בדיוק במקום שאליו יטיל אותה, במקרה שכזה, או שהחרב תשבר לרסיסים או שהיא תעוף למרחק רב ואז יריבו ינצל את היעדרה, ויגבר עליו מייד.

אך היות והיה חואן באפיסת כוחות החליט כי אין מנוס וינהג על פי המחשבה שעולה בראשו.
חשב ועשה. רץ חואן אל קצה הזירה כאחוז טרוף, יריבו נבעת קמעה ולא הבין את פשר מעשהו, חשב הוא, אולי חואן נכנע, ובחושבו כך הסיר את המגן לרגע והביט בו ללא תנועה.

בדיוק לזה ציפה חואן, הוא ניצל את שבריר השנייה בה הסיר יריבו את המגן מגופו והטיל את חרבו בעוצמת אדירים. החרב ריחפה במהירות אדירה ופגעה במלא העוצמה בשריונו של יריבו שנבקע כהרף עין ונתקעה עמוק תוך לבו של היריב שנפל מתבוסס בדמו.

את שאגות העם יושבי הקולוסיאום, היה אפשר לשמוע עד קצה עיר הבירה. ירדו הם לתוך הזירה, נשקו והריעו לחואן במלא גרון, אף נשאו הם אותו על כתפיהם בצהלות למשך זמן רב, עד שהובילוהו לקיסר שנשק לו וענד לו רביד זהב עם תליון של כפיר אריות על צווארו.

אף יוליאנה חייכה מלא הפה, ידעה היא כי אם רצונה שהקיסרות תישאר בידה לאחר מות אביה המזדקן, תצטרך היא להינשא לגיבור שבאנשי
העיר, שישמור על הממלכה מכל הקמים עליה לרעה וכשראתה כי חואן כמעט והפסיד בקרב, השלימה עם זה שתצטרך להינשא לאדם המגודל והשחום שנלחם עמו למען קדש את המטרה, אך כעת שראתה כי העלם יפה התואר ניצח, שמחה בלבה מאוד, "גם איש מלחמה וגם עלם חמודות?", ליותר מזה לא ציפתה.

דון אלפאנדרו צפה במתרחש ושחק ובכה חלופות, שמח הוא כי בנו מחמדו ניצל ממות בטוח ובכה כי ידע שלבטח בנו שסרח, ימיר את דתו ויישא את יוליאנה הנוכריה לאישה, הן הקיסר לא יעלה על דעתו לתת את ביתו אהובתו לבן העם היהודי, אביו לא ניגש אליו כלל, והמתין עד שהובילוהו לחדר המיוחד שהכינו עבור המנצח הדגול, בחדר זה היה אמור חואן לנוח כמה ימים מהקרב טרם שיפגוש שוב את הקיסר ובעיקר את ביתו יוליאנה.
בצערו כי רב, שם דון אלפאנדרו פעמיו אל עבר בית העלמין, אל קברה של ברננדה אהובתו.

השמש עמדה בשיפולי הרקיע עת הגיע דון אלפאנדרו אל מצבת רעייתו, עמד הוא מול המצבה השחורה כפחם אותה הציב לפני כעשר שנים על קברה של ברננדה אהבת חייו, הקפיד הוא בזמנו כי רק מצבה שחורה משחור רוצה הוא להציב על קברה, כסמל לשכול האיום והנורא שהשחיר את חייו לבלי הכר, כעת שהשמש עמדה לשקוע, צבעה היא בקרניה את מצבתה השחורה באדום והמצבה נראתה כבוערת באש אדומה.

"ברננדי" אמר, ומייד כשהעלה את שם החיבה של רעייתו בפיו, נפרץ סכר מעין דמעותיו. שם החיבה של אהובתו הזכיר לו ימים כה יפים ונעימים, ימים בהם חי עם רעייתו בשמחה ובאהבה הדדית, בכה הוא ללא הרף ולא הצליח להוציא מפיו ולו מילה אחת, במשך זמן רב.

כשנרגע קמעה, שב ודיבר אליה. "ברננדי, אני בטוח כי את שוכנת כעת בגן עדן העליון עם האמהות הקדושות, באתי היום אלייך בעבור בנינו חואן, אותו בן שכל כך ציפינו וייחלנו לו, ובמשך השנים שהיינו עררים הייתי מנחמך 'עוד יבואו ימים ונראה זרע ברוך ה', נשמח בו והוא יהיה לנו למשיב נפש בעת זקנותינו' אותו בן שהשקעת בו את כל כולך שיגדל ליראת שמים טהורה וכשהלכת מעמנו נשבר הוא כ"כ ועזב את עמו ואת אלוקיו, בנך זה, שאהבת מכל, עומד כעת להמיר את דתו ולקחת לו לאישה בת אל נכר, מתחנן אני אלייך אהובתי, כי לא תשקטי ולא תנוחי, קומי ממקום משכנך ותפילה זכה תפילי לפני כסא הכבוד, כי ירחם ה' אלוקינו על בנינו חואן, רוח נכון יחדש בקרבו, וישוב הוא אל
עמו ואל אלוקיו".

כך דיבר אל מול קברה של רעייתו בדמעות שליש, וכשכילה את תפילתו, נשק הוא למצבתה ברוך, ושם פניו אל עבר ביתו, כולו אחוז שרעפים מן
היום הקשה שעבר עליו.
 

***

חואן נכנס אל החדר המפואר אותו הכינו עבורו אחר שטיפלו בכתפו הפצועה, ומייד נפל שרוע על המיטה ותיפול עליו תנומה.

והנה בחלומו, ניצב הוא למרגלות הר גבוה, סביבותיו עצים ופרחים בשלל צבעים, ושמש מאירה באור תעצומות את כל הגן, נמלא הוא התפעלות מיופיו של הגן והביט לכל עבר בשקיקה, והנה בין עצי הנוי הבחין הוא באישה עטויה בבגדי לבן ופניה כפני חמה. התקרב הוא אליה ולבו החל הולם בפראות, הן אימי זו, אימי יולדתי שעזבתני לאנחות בעודי ילד, האיץ הוא את פעמיו לעברה וכשהיה בטוח כי היא היא אמו ולא אחרת, נפל על צווארה ונישק וחיבק לה בכל כוחו בבכי גדול.

"אימא" פנה הוא אליה, "אימא שלי, כ"כ מתגעגע אני אלייך מדוע עזבת אותי ועודי רך בשנים? מדוע לא באת לבקרני עד היום? וכיצד זה הופעת לפתע פתאום?" הרבה הוא בשאלות ללא הרף, אך אימו הביטה בפניו עם חיוך רפה ולא השיבתו דבר, אימא, מתחנן אני אלייך דברי איתי, שנים רבות מייחל אני למוצא פיך, ואימו נאלמה. רק הניחה את שתי כפות ידיה הענוגות על ראשו ולחשה לו באוזן "בני אהובי, אל תיטוש תורת אימך", כך ענתה למולו ונעלמה כלעומת שבאה.

"אמאאאא!", זעק הוא, חכי, המתיני רגע אל תעזביני שוב, "אמאאאאאאאא!", זעק. ומתוך הצעקה נתעורר הוא משנתו וכולו רועד ועטוף זיעה קרה, היכן אני? תמה בלבו, לאחר רגע נזכר הוא בכל הקורות אותו ביום האתמול.

נתפעם הוא רבות מן החלום, ולא הפסיק לחשוב על שציוותה לו אימו בחלומו.

הרהר הוא, הן לא לחינם הופיעה דווקא היום אימי בחלומי - דבר שלא קרה עד היום ולו פעם אחת - ותצווני לבל אנטוש תורת אימי, אשר חינכה אותי ללכת בדרכי אבותיי, כך חשב וחשב בדבר, אחר כמה רגעים נתגבר עליו יצרו וטען לעומתו: "היעלה על דעתך לעזוב את כל מנעמי העולם הזה בעבור חלום?? הן כבוד מלכים תדע כל ימיך, ועושר וכל טוב יהיה חלקך באם תישא את בת הקיסר לאישה, אף כל מלכות ספרד האדירה, בידך תהיה לכשימות לוציוס הזקן וכל העמים אשר סביבות 'ספרד' תחת ידך יהיו, לבטח החלום הזה אך מעשה תעתועים הוא ומהרהוריך על משכבך אמש בעניין יהדותך, צפו ועלו המחשבות בראשך והיו לחזיון שוא".

כך הרהר והרהר חואן חלופות, עד שחטפתו השינה בשנית.

ואך נעצמו אשמורות עיניו והנה שבה אליו אמו בחלומו ומבט של אכזבה ותמיהה בפניה, לא הוציאה היא הגה מפיה, אך מבטה התמוה כמו אמר'היעלה על דעתך שהטרחתי עצמי ממקום משכני בשמים לחינם? חשוב היטיב על שציוויתיך!!' ניסה חואן לדובב את אמו אך היא נעלמה בשנית, וייקץ ויאמר "הישנות דברי החלום יעיד כמאה עדים, שאין זה אלא אמת לאמיתה! ולא חזיונות שווא", כך הרהר, ומיד גמלה החלטה בלבו.

"לעולם לא אמיר את דתי ולא אשא לאישה בת אל נכר!", אף אם דבר זה יעלה לי בחיי, לא אעבור על ציוויה של אימי אהובתי!", הבטיח לעצמו.

לתגובות לחץ כאן

ל- כל הפרקים

לסיפורים

לדף הבית