1800550
סיפורים
הגלדיאטור היהודי - סיפור בהמשכים
פרק א'
ספרד בעת העתיקה.
בעיר הבירה שכן ארמונו של לוציוס קיסר, ארמון אדיר מימדים, כיאה לקיסר רב
עוצמה שכמותו, גובהו כארבעים אמה ורוחבו כאלפיים אמה.
את הארמון עיטרו יצירות פאר לרוב, החל בפסלי ברונזה ושיש מרהיבי עין בשלל
צורות וגוונים וכלה בציורי שמן ענקיים ומרשימים של קיסרי העבר ושל אבירי הממלכה
"איש חרבו על ירכו", נברשות ספיר ובדולח ניגרו מהתקרה המאוירת בצבעי ארגמן בארמון
כולו, והאירו באור יקרות לכל עבר.
לוציוס עצמו היה אף הוא אדיר ממדים גובהו חמש אמות כתפיו מוצקות וידיו
משורגות שרירי עבות.
הסתיו הגיע, בעוד שלושים יום לשלטונו של לוציוס ימלאו עשר שנים. לציון
האירוע החשוב עבורו, החליט לוציוס לעשות משהו יוצא מן הכלל שלא כבכל שנה.
שלושים יום יכריזו בכל המדינה: "יתקבצו כולם אל ארמון הקיסר ושם תיערך ארוחה
כיד המלך, לשונות בחרדל ויין מלכות רב ובסוף הערב יערך קרב חרבות בין גיבורי האומה.
הגיבור שינצח את כולם יזכה לשאת את בת הקיסר יוליאנה לאישה".
עלמת חן הייתה יוליאנה ורבים חפצו בה, הן בשל חינה והן בשל היותה ביתו של
לוציוס קיסר.
***
דון אלפאנדרו גר באחת מערי הספר הקרובות לעיר הבירה, גביר נכבד בעמיו היה
ואף אחראי על ענייני כל בתי הכנסת בעירו, ירא אלוקים היה הוא סר מרע ודבק בעמו
ובאלוקיו.
חג הסוכות הנה הגיע, כל בני הכפר התכנסו ובאו לשאת תפילה והודיה לבורא, אף
את ארבעת המינים הביאו הם עימהם ובסוכה הגדולה שבנה דון אלפאנדרו החלו מתפללים את
תפילת החג.
"הושענא", "הושע-נא", נשמעו קולותיהם למרחקים.
לפתע הס הושלך בסוכה הגדולה ולאחר רגע לחשושים נשמעו מכל עבר,.
"מאי האי?", שאל דון אלפאנדרו, "מדוע זה כיליתם תפילתכם?"
והעם לא השיבוהו, הם נשאו עיניהם אל העומד בפתח.
פרש גבה קומה עטור שריון כבד משקל, קסדת אבירים לראשו וכולו אומר כבוד ניצב
בפתח הסוכה ומגילת קלף מסובבת על כתפו.
מיד ידעו כולם כי ציר הוא מאת הקיסר.
"שלום רב לציר המשולח", פנה אליו דון אלפאנדרו בקידה קלה, "מה זה הביאך
הלום?"
והציר שקט, שלף הוא את האיגרת המסולסלת והגישה לדון אלפאנדרו בפנים חתומות.
עודו מעיין בה וכל המתפללים רעדה אחזתם. "ודאי גזירה נוראה נגזרה עלינו
שוב", לחשו איש לרעהו.
דון אלפאנדרו סיים לקרא את מגילת הקלף ויעל על במת השליח ציבור ויקראה בפני
המתפללים.
"אל העם השוכן בספרד המעטירה שלום!
עשר שנים ימלאו לשלטון בעוד שלושים יום, כל בני העיר יתייצבו בארמון הקיסר,
איש בל יעדר!
בפאר רב נחגוג את שלטוני, לכשתשלם הארוחה ייערך קרב חרבות בין גיבורי האומה
והגיבור אשר ידו תגבר, יוכרז כגיבור הממלכה ואף יזכה בבת הקיסר, אשר על כן, כל מי
שיודע כי רב אונו, יתייצב אף הוא בארמון הקיסר ויביא עמו את כלי מלחמתו.
על החתום
הקיסר לוציוס ירום הודו"
שקט שרר בקהל, אנחות רווחה נשמעו מכל עבר, הודו לה' כי רק בזה נסתכם הדבר
ולא יותר גרוע.
אך דון אלאפנדרו נראה מתוח מאוד ותוגה אפפה את פניו, מייד כולם הבינו, חואן
בנו, עליו הוא חושב כעת ובשלו הייתה התוגה בפניו.
***
עשר שנים קודם לכן, באותה תקופה בה עלה לוציוס לקיסרות, חלתה ברננדה רעייתו
של דון אלפאנדרו. אשת חייל של ממש הייתה.
בהיותה בת מ"ה שנים תקפה אותה מחלה חשוכת מרפא, דון אלפאנדרו בעלה, לא הניח
רופא שלא פקד בעבורה, אף מחוץ לספרד הפליג אולי יימצא אי מי שיביא מזור לאהובתו, אך
דבר לא הועיל, ובערב אחד עת עלתה על יצועה, נדם לבה והיא לא הקיצה משנתה.
את בנה חואן בן העשר, חינכה היא תמיד לדבוק בדרכי אבותיו ולהקפיד על מצווה
קלה כבחמורה.
אף בהיותה על ערש דווי, לא חדלה מדבר על ליבו של חואן, "בני מחמדי, אהבת
עולם אהבתיך, לבטח יודע הינך כי לא ארכו ימיי, רוצה אני כי תמיד תשמור על יהדותך
ותדבק בה' אלוקי השמיים והארץ", הייתה שבה ואומרת לו.
וחואן, לא באמת האמין כי אימו עומדת לעוזבו לעולמי עד, היה הוא כועס בדברה
עמו דברים שכאלה, ובקול בכי היה עונה למולה "אמא, איני רוצה לשמוע זאת, מתחנן אני
אלייך, כי אל תוסיפי לדבר עמי בדבר הזה עוד".